תוויות

יציאה

* נשלח לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' 2015 בעידודה של האחת והיחידה נירה עוזרד והפסיד. אבל אתם זכיתם! קריאה מהנה.

הת-עצלן-תי לעשות לבד, אז גחלילית של אדובי עשתה
Adobe FireFly AI
אדי ישב במסדרון ההמתנה מחוץ לחדרו של הרופא. הוא ישב קצת עקום בגלל כל העניינים האחרונים, והגב התחתון שלו קצת לחץ. מה יחסי מין פרועים במקצת יכולים לעולל, אדי הרהר לעצמו. לפחות נהניתי, הוא חשב, הוא כבר היה בשלב ההשלמה. הלחץ בגב התחתון התגבר והוא היה צריך לשנות תנוחה. היו צריכים להחליף את ה-S.B.G42™[1] שלו בגרסה חדשה. הדוקטור אמר שאם כבר מחליפים לו את ה-S.B.G42™ אז כבר עדיף להחליף גם את ה-[2]F.B.G13™ וחוץ מזה הביטוח שלו מכסה הכל, כך שאין לו מה לדאוג.
אדי לא דאג.
אדי היה רואה­­­־חשבון ממוחשב. לא, הוא לא היה רובוט וגם לא אנדרואיד, הוא היה בן־אדם. אדי היה מגיע למשרד קצת אחרי חצות, מתממשק למסוף והולך לישון, אזורים לא מנוצלים במוחו היו מופעלים על ידי המסוף ושימשו כמעבד רב עצמה. זה לא הפריע לו לישון. וחוץ מזה שזה כסף טוב, זה היה מפנה את הימים שלו לפעילויות אחרות. ובין השאר גם לפעילות המינית שפגעה בהתקן ה-S.B.G42™ שלו. חרא.
דלת חדר הרופא נפתחה, אדי זע במקומו. הרופא קרא לו פנימה. אדי נכנס. הרופא הביט לעברו אבל היה עסוק בקריאת המידע על אדי במשקפיים הזעירים שהיו מונחים על אפו. היו אלה משקפי הולוגלאס[3] אדי התפלא על זה, הוא לא ראה כאלה מאז שהיה ילד.
"אדוארד ט. ג'קסון?"
"כן" ענה אדי
"אני רואה שכל החלקים שלך הגיעו, קיבלת את הדגם החדש S.B.G.S13™ ואת ה-F.B.G42™"
בטנו של הדוקטור עשתה קול מוזר. ואדי שם לב לראשונה שלדוקטור יש כרס. הוא לא ראה איש עם כרס כבר די הרבה זמן. מדי פעם היה רואה ברחוב מהגרים שמנמנים אבל זה היה נדיר כי המשטרה הייתה מעלימה אותם די מהר. ופעם כשהיה בטיול מאורגן בחו"ל ראה כמה מקומיים נאבקים על אוכל. לא היה להם כסף כמוהו לשלם על F.B.G13™ ובכך לא לדאוג למזון עוד לעולם. היו שמועות על תיירים שנחטפו בשביל ה F.B.G13™ שלהם, אבל [4]F.G.M.A.T Corp. ®™ היו מפסיקים את שיגור המזון למנוי כשהיו מודיעים להם על חטיפתו. כך שזה לא הועיל לאף אחד. אלא אם כן הם היו אוכלים אותו למעט ה- F.B.G13™שהיה מחומר מיוחד שאינו ניתן לעיכול, אחרי הכל הוא היה שתל תוך מעי.
אם נחזור לדוקטור שלנו ולבטנו הרועשת, הוא קם ממקומו ומלמל לכיוונו של אדי "שנייה, אני הולך להתפנות" ויצא החוצה. קודם המשקפיים ועכשיו גם זה, איך ייתכן שלדוקטור עצמו אין S.B.G42™ ? והוא מעדיף מזון אחר, ולשנע בעצמו את ההפרשות של גופו? אדי גמר אומר עם עצמו לברר זאת ברגע שהדוקטור יחזור.
"למה אין לך S.B.G42™, דוקטור?" שאל אדי בשנייה שהדוקטור נכנס לחדר.
"לא לכולם זה מתאים" מלמל, "אתה צעיר, אני מתקופה אחרת... גש לחדר 212 הניתוח שלך יתחיל מיד.
מוזר חשב לעצמו אדי, הדוקטור לא נראה לו זקן כל כך. לא עד כדי כך שחי לפני 'השביתה הגדולה'[5]. משהו מסריח בכל העניין הזה, וזה לא רק ה־ S.B.G42™התקול שלי.
אדי נכנס לחדר הניתוח.

אלגוריתם אלים לפתרון סכסוכים אזוריים

צהריים , השרב חזר. המזגן שלי שבק. כבדות ראש של קיץ נחתה עלי, במפתיע, באמצע נובמבר. פרשתי מן הסאלון, משאיר את מקלט הטלוויזיה לבדר את עצמו, וניגשתי לחדרי. נשכבתי על המיטה מנומנם, שברי קרניים יקדו על ראשי מחשבות דרכן דרך התריס התקוע. התפתלתי במיטה מנסה לפרוש את גופי בין כתמי האור אך לשווא. את המיטה לא התחשק לי להזיז. התעצלתי כרגיל. ילדים השתובבו בחצר, מועקת החום שחשתי גברה ככל שגברו קולותיהם. הסיאסטה הנחשקת הפכה כמעט בלתי אפשרית.

" מזל , תרדי למטה ! "
" מה קרה ? "
" תרדי למטה כבר , את רצית קניות  !"
" אני באמצע הפאנלים, תלך לבד "
" מה את צריכה ? "
" חכה רגע "

השכנים שלי מלמעלה החלו להחליף רשימת קניות, צעקותיהם חצבו בראשי , מתופפות בקצב פעימות הלב. הרגשתי את כאב הראש מגיע. זה התחיל בתיפוף מתגבר, החום השתלט על פני, אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי, ניגבתי אותם בשמיכה. צרחות שיח השכנים חזרו ואיתם גל חום שהחל זורם מרגלי מתגבר, שועט לכיוון מוחי. פילוח דק של כאב איום חבק את ראשי, לוחץ אותו פנימה.

קפצתי מן המיטה, ניגשתי לארון ושלפתי את רובה האם-16 המקוצר ששהה שם. ניגשתי לתיק הצבאי הגדול, מחצית תכולתו פזורה הייתה על הרצפה. פשפשתי בתוכו בין במדים והגרביים והחולצות. משכתי את הצולבת. הכנסתי אותה לנשק, דרכתי. הקול המתכתי הקר הדהד בחדר. ניגשתי לחלון, בין כוונות, השכן שלי נפל מיד. הוא אחז בבטנו שניות בודדות וחדל.

שקט השתרר. יופי של שקט. נשמתי עמוק, פעימות ליבי הואצו. הכאב נחלש. הילדים בחצר החלו לצעוק.

עברתי לסלון, פתחתי את החלון, והשתקתי שניים, השלישי ברח. זין. אנשים רצו לחצר וצרחו. צעקתי להם שישתקו ושאני אירה. הם לא שתקו. כל כך רציתי שישתקו כבר, כדי שאני לא אירה בהם. אבל הם חיפשו את הילדים שלהם, או את ההורים שלהם. וקראו לי משוגע.

המשכתי לירות, הכדורים במחסנית הראשונה נגמרו. החלפתי את המחסנית ולחצתי על עצר המחלק. המכלול החליק קדימה בהכנעה. בחצר כבר דיממו כמה אנשים, חלקם זחלו. השכנה שלי מלמעלה המשיכה לצעוק. לא יכולתי לראות אותה, אז יריתי לכיוון, בערך, היא נשתתקה.

הסמטוחה בחצר רק גברה. מסחריות תקשורת גדולות עם אנטנות על הגג נסעו לתוך החנייה, ואחריהן נכנסו ניידות משטרה עם הבהובים  וסירנות. כל כך הרבה רעש. יריתי על הרמקולים של מכוניות המשטרה ועל השוטר שצעק לי במגאפון להיכנע. הוא נפל. שני שוטרים גררו אותו מאחורי אחת המסחריות. שאר השוטרים החלו לירות לעבר הבית שלי.

נשכבתי על הרצפה ואטמתי את אזני. זה לא עזר הייתי צריך לנקות את שברי הזכוכיות שניתכו עלי. קולות הירי והצעקות הרמות חדרו מבעד לאצבעות התקועות בתוך אזני.
קולות הירי נדמו, האישה בטלוויזיה צעקה בהתרגשות, הכרתי אותה, זו השכנה שלי מלמעלה, היא צעקה שרצחתי את הבעל שלה ושאני מטורף וצריך להרוג אותי, וכל האנשים מסביבה התחילו לצעוק גם והכתב הצטרף אליהם והאנשים מהאולפן, וכולם צעקו וקיללו, ושמעתי אותם גם מהמקלט וגם מבעד לחלון. יריתי בטלוויזיה, חור נפער במרכזה והיא מתה, ככה בשקט. חשבתי שזה יהיה אחרת. בטלוויזיה זה נראה יותר טוב.

צפירות רמות עלו מלמטה, הרמתי את ראשי והבטתי ממה שנשאר מהחלון שלי. שתי משאיות צבאיות פילסו דרכן בחצר רומסות את גן המשחקים הבנוי עץ שאך עתה השתעשעו בו ילדים. הן חנו על שיחי הוורדים הלבנים והכתימו אותן בבוץ. באותו הרגע פרקו מן המשאיות עשרות חיילים והחלו לרוץ לכל עבר, תיפוף ריצתם, שקשוק כלי הנשק וקריאות הכיוון מחייל אחד למשנהו מילאו את החצר. יריתי בהם. שניים נפלו וכל שאר החיילים נשכבו והתחילו לירות לעברי.

זחלתי החוצה מן הסאלון. בהגיעי למסדרון הדף אותי פיצוץ עצום. עפתי קדימה. דלת החדר עצרה את מעופי. רסיסים של הסלון שלי כיסו אותי. ניערתי מעלי את השאריות שלו. מהחצר בקע דיון של החיילים על מצב הצבירה שלי באותו הרגע. לוויכוח הצטרפו השכנים השוטרים והכתבים שניסו לעבור את כולם ולהגיע לכניסה של הבניין שלי. יריתי על כתב שהתווכח עם השוטרים, הוויכוח נפסק. כולם נשכבו. שוב שקט.

הטלפון בסאלון צלצל. איך הוא הצליח לשרוד את הפיצוץ. הוא המשיך לצלצל ולצלצל. והמגאפון מלמטה חזר לצעוק לי.

" תענה לטלפון, אנחנו רוצים לדבר איתך "
" אנחנו לא רוצים לפגוע בך "
" אנחנו רק רוצים לדבר איתך "
" לעזור לך "

חזרתי למסדרון ויריתי בטלפון. אחר כך יריתי באיש עם המגאפון. ואז התחילו היריות שוב. נהיה חושך. גל של חום עבר בגופי, שעטת החיילים קרבה אלי, חשתי את כבדות צעדיהם במעלה המדרגות הולכים וקרבים אלי. שקט נהיה פתאום. שקט כל כך יפה. אני חושב שנרדמתי.

חשתי מכה חזקה בגב. ניסיונותיי לפקוח את עיני כשלו. שכבתי בתוך קופסא. משהו שנשמע כגשם תופף על הקופסא. לא, זה לא היה גשם זו הייתה אדמה. קוברים אותי. אני מת. מישהו אמר משהו על הקבר שלי והשקט חזר. חייכתי, איזה יופי של שקט.

ציפור התיישבה על קברי, מצייצת. ציפור נוספת חברה אליה בציוצים. עד מהרה נקבצו ובאו ציפורים נוספות. להקה שלימה של ציפורים צייצה אותי לדעת. ניסתי לצעוק, להבריח אותן, אך קולי לא נשמע. קיללתי וקיללתי. שעות צייצו הציפורים על קברי. קורעות בראשי כמקדחה.

השמש שקע והן פרחו ועפו אל קיניהן.

הערב ירד.

ואז הצרצרים הגיעו.

* נכתב ב 24/11/2002
* ואז חברים (שרי וחוליו, כחכוך בגרון..) אמרו לי שזה יותר מדי דומה ל'בדרך למטה' אז אף אחד לא זכה לראות את זה. ואני הלכתי לראות את 'בדרך למטה'. סרט מעולה, הנה סצינה).

חמוצים

*נכתב ב 11/09/2002
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

"הפלפלים האלה חריפים ?"
"לא ,לא ,זה לא חריף .זה פיקנטי".
פיקנטי זה בסדר , קניתי גם כרוב , מלפפונים ,גזר והכי חשוב עמבה לחמוצים.
"תרתיח את הירקות עם חומץ"
"כמה חומץ?"
"ככה, קצת רבע כוס "
"וכמה מים ?"
"לא , לא שמים מים רק חומץ ,לכסות בין שליש לחצי מהירקות"
"אז איך רבע כוס"
"בערך , שים יותר"
"ולהרתיח?"
"כן איזה עשר דקות"
"אבל אתמול אמרת עשרים ?"
"אז תרתיח עשרים"
"ואת העמבה"
"את העמבה מוסיפים בסוף , אחרי שמכבים את האש"
"וכמה?"
"כמה יש לך"
"משהו כמו קופסא קטנה של תבלינים"
"זה המון , שים קצת , איזה שש כפות"
"מה שש כפות יש בקושי חמש ?"
"אז תשים חמש"
"ואז ?"
"תערבב קצת ואוכלים כשמתקרר"
"טוב, ביי"
"ביי"
חתכתי את כל הירקות ,הנחתי בסיר , פתחתי את הארון ו...נגמר לי החומץ.
ניגשתי לחנות הכל-בו הקרובה למקום מגורי. נעמדתי בתור מחכה , מעביר בלי משים לב את ידי על שערי , מוחה אגלי זיעה ממצחי ומסיים בסיבוב קל על העורף.
שלישי הייתי בתור שנראה לי הקצר ביותר ,קונה קשישה לפני ולפניה מטופלת כרגע אם עם שני ילדיה ,בשלב החשבון.
"למה זה ככה ?" התנפלה האימא על הקופאית.
"מה"
"רשום שזה שלשה בעשר , את רשמת יותר"
"זה מבצע לחברי מועדון, לקונים רגילים זה שלוש ארבעים כל אחד"
"מה זה ? אני לא רוצה את זה תבטלי"
"ש ו ל ה , כ ר ט י ס ! ,אני צריכה ביטול".
התחלתי להרגיש דקירות מזעריות בעורף ובמצח, מיששתי אותם לבדוק האם הכול בסדר, נראה לי שזה עבר , כנראה מחושים קלים. חווית הקניה התמשכה לה.
"את רוצה לשמוע מבצעים?"
"כן , כן ".
"יש לנו כזה בעשר"
"לא"
"שלשה כאלה בשתים-עשרה עשרים"
"לא.."
הדקירות חזרו ביתר שאת , אני לא מתעצבן כל כך מהר . העורף שלי שרף וכך גם המצח ועכשיו השפה העליונה.
"...וגם יש לנו ארבע כאלה אם את לוקחת שניים מזה בתשע תשעים ואז את מקבלת שלוש כאלה מתנה..."
בערתי כולי הראש הצוואר העורף הידיים , לא הבנתי מה קרה , ... פיקנטיים אחותו!
הפלפלים הארורים הללו .למרות היותי אדום כעגבנייה ובערתי כשמש בינונית ביום קיץ חם חווית הקניה נמשכה.
"וחוץ מזה מגיע לך מחבת "
"טוב"
"איך את משלמת ?"
האימא הוציאה פנקס צ'קים ."כמה תשלומים אפשר ?"
"חמישה" .
חמש המחאות להדפיס משני הצדדים , בערתי מבחוץ מהפלפלים ובערתי מבפנים מהעצבים,אסור היה לי לגעת בעצמי בקושי הצלחתי לנשום.
תור הקשישה שהייתה לפני הגיע , לא שמעתי מה קורה מסביב נשמתי נשימות מונוטוניות קצרות מתרכז בשאיפות ובנשיפות , הוצאתי אויר מהפה כדי לא לחמם את השפה העליונה שלי שלפי הרגש התחלף צבעה לסגול עמוק , חולם על הרגע שאצא החוצה . הנצח הגיע לסיומו וכך גם תורי , וויתרתי על כרטיס המועדון ועשרים אגורות הנחה ,שילמתי וברחתי החוצה , רץ במעלה המדרגות הנעות לחופש , נעצרתי קלות אל מול הדלת האוטומטית אשר נפתחה באיטיות מרגיזה פרצתי החוצה לאוויר , משב הרוח צינן את פני כמי קרח בלב מדבר . עמדתי נשען על הרוח אגלי זיעה על פני ודמעות בעיניים , איזו הקלה .
זרקתי לכביסה את כל מה שאפשר ונגע בפלפלים או שהפלפלים נגעו בו דרכי . ניקיתי את כל מה שנגעתי בו ת אפילו את העכבר והמקלדת. החמוצים יצאו נפלאים כחומר הדברה נגד בהמות משא גדולות. ואני נרגעתי לבסוף.
גם עכשיו יומיים אחרי , כל אימת שאני נוגע בעכבר , קצות אצבעותיי שורפות קמעה . אני לא יודע אם זה בגלל הפלפלים או סתם משהו פסיכולוגי. אבל דבר אחד ברור לי , בפעם הבאה שאני שומע פיקנטי , אני בורח...

קוטג'

*נכתב ב 6/2/2003
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

כשהייתי קטן, משהו כמו ארבע, אולי קצת פחות. הייתי אחראי על המכולת.
אחותי הגדולה סירבה לצאת לבד מהבית, ואמא שלי חבקה תינוק קטן. האח שלי.
להשאיר אותו לבד איתי או עם אחותי , היה דבר מסוכן, מאוד מסוכן.
אז כל פעם שהיה צריך לקנות משהו היו שולחים אותי.
זה לא היה כל כך קשה ה 'מכולת בן-לולו' הייתה מאה מטר מהבית, ראו אותה מחלון הבית שלי במרומי הקומה השלישית בבנין בן ארבע קומות.
גם את הכביש ראו.
אז הייתי יורד למטה נעמד על שפת המדרכה ומחכה שאמא תגיד לי לחצות.
היא הייתה מסתכלת לצדדים לבדוק שאין אף אוטו ושזה בטוח .
אני הייתי חוצה ונכנס למכולת.
אמא שלי הייתה מחכה עד שאני אצא כדי להגיד לי מתי אני יכול לחצות בחזרה.
הייתי חוצה בחזרה וחוזר הביתה.
ב 'מכולת בן-לולו' היה הכול.
הייתה מכונה גדולה ידנית בשביל הגבינה הצהובה. היום קוראים לה עמק, יכול להיות שגם אז. אבל בגלל שלא היה סוג אחר אז קראו לה סתם גבינה צהובה. ואם הייתי צריך לקנות גבינה צהובה אז זה מה שהייתי קונה.
והייתה מכונה חשמלית בשביל הנקניק. שהיה כמו הסלמי הרגיל שקונים רק יותר גדול. אבל שצריך נקניק אז זה זה.
היה את הקרמבו הרגיל ואת הקרמבו בתוך הגביע של הגלידה שהיה ממש בלוף ובכלל לא היה לו טעם של גלידה. וגם לא טעם של קרמבו.
כשאמרו לי לקנות שוקולד זה היה של 'עלית' , אדום ועם פרה. ואם רציתי להתחכם הייתי קונה את השוקולד העבה בשביל הבישול. קראו לו 'דפנה' ( יש אותו גם היום ) ואי אפשר היה לשבור אותו לפי הקוביות כי הוא היה ממש עבה , גם לחתוך אותו עם סכין אי אפשר , וזה רק השאיר סימנים לבנים כאלה של שוקולד מגורד. אז פשוט היינו פותחים את הקצה, אוכלים עד שנמאס, ומחזירים למקרר.
החלב היה רק בשקיות.
הגבינה שלא הייתה צהובה , הייתה לבנה.
הגבינה הלבנה הייתה בקופסת פלסטיק ירוקה.
בעצם גם הקוטג' , שזה הגבינה הלבנה עם הגושים , היה בקופסא ירוקה.
הלחם השחור היה לבן.
גם הלחם הלבן היה לבן, רק שהיו לו גם שני פסים.
הייתה אשל אדומה לבנות.
וגיל כחול לבנים.
דני לכולם.
ויוגורט, סתם יוגורט , בלי שטויות בפנים.
בדרך כלל הייתי צריך לקנות חלב, קוטג' וחצי לחם שחור.
יום אחד ביקשתי מהמוכר חצי לחם והלכתי לכיוון המקרר של החלב. היה זה מקרר גדול לחלק העליון היו דלתות עם חלונות שקופים. ולחלק התחתון היו דלתות ברזל אטומות. פתחתי את אחת הדלתות האטומות ולקחתי שקית חלב, צריך תמיד לבדוק שהיא לא נוזלת. ואז פתחתי את הדלת השקופה של הקוטג'.
מה זה ?
חצי מהקוטג' היה בצבע ירוק , והחצי השני בצבע סגול.
יצאתי החוצה בריצה נעמדתי על שפת המדרכה בצד של החנות והתחלתי לצעוק לאמא.
אמא שלי נבהלה פתחה את החלון וצעקה לי בחזרה "מה קרה ?"
"קוטג' ירוק או קוטג' סגול ? "
kid_final.jpg
( איזה מזל שאני לא ילד קטן של היום שצריך ללכת לחנות, הייתי משתגע).
ולמה פרץ הנוסטלגיה הזה ?
הלכתי לבחור לכנסת בשבוע שעבר , בבית הספר היסודי שלי. בדרך חזרה הביתה נכנסנו אחי, אני ועוד חבר למכולת שנמצאת ליד, לא זו מהסיפור, והמוכר אפילו זכר אותנו, אחת עשרה שנים אחרי, איך שהזמן רץ. קנינו קוטג' 'שטראוס' החדש ( במשפחה שלי קוראים לו קוטג' של שמאלנים בעיקר בגלל שרק אני אוהב אותו יותר מהמקורי, משהו על ' אבל גדלנו על הקוטג' עם הבית ' וכאלה ). מלבד הקוטג'' קנינו עוד כמה דברים. המוכר ארז לנו את הקניות בשקית, יחס אישי, היו גם חילופי ברכות ואיחולים, בדרך החוצה , אחת הקונות ביקשה חצי לחם שחור.
עדיין מוכרים חצי לחם שחור.
בתור אחד שזורק כל כמה ימים לפחות חצי לחם , שנקנה בחנות הכלבו הנמצאת בקניון ליד ביתו. יש משהו במכולות השכונתיות הללו שמעורר בי געגועים.
אגב, אין לי חולצה של זהו-זה! אבל אם למישהו/י יש , אפילו תמונה שלו/ה קטנ/ה-צ'יק לובש חולצה של זהו-זה! שישלח , אני מבטיח לפרסם .

לעזוב את בולביה

* נכתב ב 27/02/2004 גבול ארגנטינה בוליביה.
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

כשהממשלה בבוליביה מחליטה להעלות מחירים, אז כ-ו-ל-ם שובתים. האנשים לא הולכים לים או לקניות, הם יוצאים לרחובות, אולי כי אין ים בבוליביה, צ'ילה כבשה אותו.
אז הממשלה בבוליביה החליטה להעלות את מחירי הנפט. וזה אומר שאין תחבורה החל ממחר, אז עליתי על האוטובוס האחרון לגבול עם ארגנטינה.
רצתי לתחנה המרכזית בלה-פז רכשתי כרטיס ואז נזכרתי שכל הבגדים שלי במכבסה. הכל איטי בבוליביה וזה אומר שאני על אוטובוס עכשיו, עם כל הבגדים הרטובים שלי עשרים ושתיים שעות לעזאזעל או לגבול, מה שיבוא קודם.
עד חצות, כמו סינדרלה, הכל היה, יופי של כביש סלול, מחזה נדיר במדינה הזו. האוטובוס שִׁיֵּט להנאתו על הכביש ואני צללתי ללתוך המושב משוכנע שהכל יהיה בסדר.
התעוררתי לקול צעקותיהם הרמות של הנוסעים. נתקענו במחסום.

מדורות, אבנים ואנשים שובתים.
השביתה החלה בחצות.
הודות לתושיתו של הנהג, וקשרים עם המקומיים פנינו לדרך חלופית. לא שלא היה מחסום אבל לא להפתעתנו כמה בוליביאנים ( המטבע המקומי ) שכנעו את השובתים שאנחנו בכלל לא כאן, וזו אפילו לא הדרך שלנו. אז עברנו.
שאר הלילה עבר בסדר וגם חלק מהבוקר, פרט לתקר אחד, ושירותים בטבע.
הכבישים פתוחים, השמיים כחולים, הצרות מאחורינו. חשבנו שהכל נגמר, אז עצרנו לצהריים בכפר בדרך. אחרי האוכל גילינו שהמקומיים חסמו לנו את הדרך. כנראה לא אכלנו מספיק. אבל לא היינו האוטובוס היחידי. מאה וכמה נוסעים יצאו החוצה לפרוץ את המחסום. אחרי חצי שעה של ויכוחים, צעקות, וחצי מהנשים שנכנסו להריון סיימו את תשעת ירחי הלידה וכרעו ללדת, הכל בעשרים דקות, פתחו לנו את השער.
החלק האחרון עבר בחלקו בכבישים צדדיים ובחלקו בלי כבישים בכלל. עד שהגענו לכניסה לוילאז'ון. שלוש משאיות וחמישה קילומטרים הפרידו בינינו לבין ארגנטינה, אז התחלנו ללכת.
צעדתי יחד עם שתי ארגנטינאיות את דרך הייסורים הזו כשפסל ענק של חֶסוּס ( יהושוע ) , מחייך, צופה עלינו מגבעה שכנה. היינו חייבים לצלוב את הבחור, הא ?
משקלו של תיק הגב שלי העצים עם כל מטר שעבר. הייתי עייף מהנסיעה, וצמא מהדרך, והטבע קרא לי. שלפוחית השתן שלי עמדה בפני קטסטרופה רב מערכתית, אז קיללתי.
קיללתי את כל העולם המערבי ואשתו, את תרבות הצריכה, את החָמְרִיּוּת, את כל השטויות שרכשתי בחצי השנה האחרונה, ואת עצמי. ואז קיללתי את הספרדים שכבשו את היבשת הזו, ואת אמא שלהם. את הבוליביאנים על שלא הספיקו לנקז את המים מהכביסה שלי. את מחירי הנפט, ואת חֶסוּס שהסתכל עלי עם המבט השליו שלו, היהודי והצלב.
הארגנטינאיות שרו, בקסטז'אנית בעיקר. אבל את "אל תבכי עלי ארחנטינה", הבנתי, "האמת שמעולם לא עזבתיך..."

כמעט שעה של צעדה בלי חמצן בקור של בוליביה והשמש הארגנטינאית בין פסי התכלת נראתה מתנוססת באופק.
בצד הארגנטינאי אין שביתה, לקחנו מונית.
האוטובוס היחיד לטילקרה הוא ה- 841 המקומי, בעשר וחצי בלילה. האוטובוס של העם. אנשים הצטופפו מסביב לאוטובוס, מלווים בתיקי ברזנט עמוסי כל-טוּב. ייבוא אישי מבוליביה.

קבוצה של הִיפִּים עטויי סחבות, פונצ'וס מתפוררים, שמיכות צמר בלויות. נעולים בסנדלים שחוקים, שיערם הפרוע מעוטר בצמות דקות צבעוניות ועימם חליל וגיטרה.
גשם החל יורד וההיפים פצחו בשירה וריקודים.
העמסנו עצמנו על האוטובוס, לא ללא איחור קל של מחצית השעה, ויצאנו לדרך. לא חלפו עשר דקותוהאוטובוס המקרטע עצר. מחסום משטרתי.
גשם מטפטף ואנחנו בשני טורים באויר הפתוח אל מול שני שולחנות, ארבעה שוטרים, כל מטלטלינו פרושים בתווך, והשוטרים מפשפשים בהם, בחיפוש אחר סמים. ההִיפִּים חזרו לרקד ולשיר. ארבעים דקות בגשם בתור לבדיקה וחזרה לאוטובוס לחצי שעה, רק כדי להיעצר שוב על-ידי המשטרה לבדיקת סמים. הפעם יסודית, ועם גג.

אחת בלילה והשוטרים לא ויתרו על אף תיק.

עם כל הבדיקות הללו, האוטובוס עדיין הסריח מקוקה. בצפון ארגנטינה מעלימים עין מהקוֹקה. חוקי אבל מסריח.
עמוסים בקוֹקה, חזרנו לדרך, בפעם השלישית.
ההִיפִּים ישבו אחת על השני, כדי לחסוך בכרטיס. לא משלמים פה על הנסיעה, רק על המושב. זה חוסך הרבה כסף כשיושבים ככה. כבר ראיתי אמא עם שלושה ילדים על מושב אחד.
בארבע בבוקר הגענו לטילקרה.
קור כלבים וחושך מצריים.
צעדתי בערך לכיוון ההוסטל מנסה לאתר אותו בחושך. אחרי כמה נסיונות כושלים הבחנתי בדמות מתקרבת, נערה ארגנטינאית. ניסיתי לשאול אותה בקסטז'אנית העילגת שלי, אם היא יודעת איפה אני ואיך אני מגיע אל ההוֹסטֶל.

לא הבנתי דבר.

"דֶה קֶה פָאִיז ?" היא שאלה.
"יזראעל" השבתי.
"אני יודע קְסָת עברית" היא החזירה, "למדתי בבית-ספר".
הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - הגעתי הביתה.

"חזרה למשחק" או "הילה לאשפוז כפוי"

* נכתב ב 10/03/2004 שבוע לפני ששבתי לארץ הקודש אחרי 7 חודשים בדרון-אנריקה.
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

בעקבות פסטיבל היין במנדוזה, ושבוע של בשר אדום ויין, אדום גם כן, החלטתי לנצל את הצטרפות הנסיבות לכדי כתיבה תחת השפעת אלכוהול. כיאה לאחד הכותבים היותר מוצלחים של העם היהודי בתפוצותיו (במקור הלינק הוביל לטורים של יהונתן גפן במעריב הי"ד, זה מה שנשאר שם, חפשו את ארגז החול ודמיקולו).
שתיתי, שתיתי, כתבתי, כתבתי. יצא אתגר קרת. נו, שווין. פעם אחרונה בשבילי.

אני חוזר הביתה, חזרה למשחק. למציאות. למשפחה. לחברים. למילואים. למיסים. חוזר לחיים. החלום נגמר. לוח השנה עם תמונות הנוף הסתיים, שאריות של קצות הדפים שתלשתי, עם קצת כחול שמיים וחלק של ענן. ומתחת חודש מארס. מציאות קודרת.

אין לי גיטרה אז אני חוזר הביתה לבד. בלי מוזיקת רקע. תיק אחד גדול, איוולת של תרבות. ועשרות סרטי שלושים וחמש מילימטר של זכרונות, נוף ואנשים. חברים לרגע, חברים לרגש שכנראה ולא אפגוש עוד לעולם. פרפורים של מסרים אלקטרונים ותמונות ממוחשבות הם תמצית התקשורת מעתה.

המוח שלי עמוס בחודשים האחרונים, משא שאני צריך לפרוק לשתף עם הסביבה. להשיל מעלי את משקלם הרב של סרטים עלילתיים וקצת דוקומנטריה שמושכים אותי למטה לאדמה. אני שקוע עכשיו. מנוחה לקראת המסע האחרון. זה שלוקח אותי הביתה. אני לא יכול להביט בעוד הר, גם היפה ביותר. או בעוד אגם גם אם מעוטר הוא בצבעים של שקיעה מתחת ומעל. אני רוצה את האגם שלי. זה שמסריח משתן בקיץ וצפוף בעם שלי עם הגריל הישראלי המחורבן והבשר הכשר. אני רוצה את הצעקות מסביב. את הקללות, בערבית בעיקר, ואת קו הרקיע שרואים מהעיר שלי. שכל כך התגעגעתי לקביעות שלו הרי הוא תמיד היה שם וזה אני בעצם שמעולם לא זזתי.

אני כבר מדמיין את הטיסה האחרונה. זו ממדריד לתל אביב. את הדיילת הישראלית של אל-על. את הטייס עם הקול השרמנטי והשם הצברי שלו. את הכתוביות בעברית על הסרט האמריקאי שבטח יוקרן. את גוש דן מלמעלה ואת החיפוש הבטחוני.

בדרך הביתה באוטו, הנסיעה הארוכה לצפון. השאלות, החוויות, 'נו ספר! איך היה?' , אגב, שלחתי גלויה, אחת של שתילי קוקה מבוליביה ואחת סתם של הנוף של לה-פז. רק בגלל שהבטחתי שלא אכנס לשם. הארוחה ביום שישי עם כל המשפחה. מצעד המתנות האידיוטיות, האידיוטי. התמונות. המזכרות. המון שאלות.

אחרי יומיים, אולי שלושה. השאלות יתחלפו ל'אולי תמצא עבודה?' 'מה עם חברה?' 'ואשה?' 'אתה לא רוצה ילדים?' 'אולי תקנה דירה?' 'למה אתה לא אוכל, מה קרה? הכל בסדר?'. החגים יגיעו ועימם פסח. חג של משפחה וחג של שאלות. לא ארבע קושיות. אולי ארבעים במקרה הטוב אם לא ארבע מאות. השאלות תשגענה אותי.

אני אחזור ללכת, סתם לשום מקום. מסביב למשחק. לברוח קצת החוצה. להסתכל על פרחים על צפרים על עצים. אחזור להקשים לשירים על אפונה וגזר. אבלה יותר זמן עם האחיינים הקטנים שלי. חופשיים מדאגות וצרות קיומיות. אשקע במחשבות של עצמי, אולי בספרים עם מחשבות של אחרים, אולי בסרטים ללא מחשבה כלל.

אני ארד מהפסים בגל השני של השאלות. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' מה קרה? זה אנחנו?' 'תקח את עצמך בידיים! תמצא כבר עבודה. מה עם אשה? וילדים? לא דברנו על זה כבר?' 'הבטחת שתשתנה! לא? אתה בסדר?'

ואז אני אלך יותר רחוק. למקומות בלי צפרים עם קושיות. בלי עצים שמביטים בי עם העיניים השואלות שלהם. בלי כלום. אולי מדבר, גם בלי מיים מפכים עם זמזום של קביעות וסדר וזרימה. קדימה! קדימה! לים!
ואז אשתגע.

אני אתאשפז במוסד סגור, עם חליפות תכלת. ורופאים עם חלוקים לבנים, כאלה שלא שואלים שאלות. רק נותנים זריקות עם חומר טוב, ואומרים 'אל תדאג, יהיה בסדר'. ואני אשב במוסד עם פרפרים שלא שואלים שאלות. וצפרים שלא שואלות שאלות, רק מספרות, כמו בשיר, על הארצות אשר מער להרים. העצים ידברו איתי ויספרו לי על מה שקורה למטה מתחת. ומה הם רואים למעלה מעבר לחומות. וכולם יחייכו שם במוסד. ולא נדאג ויהיה בסדר.

פעם בשבוע האנשים ששואלים שאלות יבואו לבקר. אבל הם ישאלו שאלות רק את הרופאים עם החלוקים הלבנים, לא אותי. ואני אספר להם על מה שקורה מתחת ועל מה שקורה מעל. והם יספרו לי על מה קורה בחוץ ובבית, ואיך המשפחה וכולם. אבל זה לא יעניין אותי. אני רק אסתכל עליהם ואגיד 'אל תדאגו, יהיה בסדר!' והם יחייכו את החיוך הנבוך שלהם ויבכו כל הדרך הביתה.

אני אוהב עברית

* נכתב ב 24/2/2002

אני אוהב עברית, ואני אוהב לכתוב בעברית, ואני אוהב לקרוא בעברית ולחשוב בעברית ולחלום בעברית, ולאהוב בעברית ובעיקר לשנוא, בעברית. אבל תמיד אחרי שאני קורא משהו  ארוך, באנגלית, אז בלילה כשאני ישן אני גם חולם באנגלית.
ובלילה שאני חולם, באנגלית, אז האנגלית שלי ממש בסדר. היא זורמת, נפלאה, שוטפת וברורה. וכל האנשים מסביב מדברים אנגלית. כל החיות בחלום מדברות אנגלית. כל היצורים המוזרים, בחלום, מדברים אנגלית. אפילו המפלצת מתחת למיטה מפחידה אותי, באנגלית.
ואת האנגלית הזו אני מבין היטב. את כל מה שכולם אומרים, האנשים, החיות, היצורים, ואפילו המפלצת, זו שמתחת למיטה. אפילו את הנהמות שלה אני מבין, ובאנגלית. והכול נשמע לי כאילו נאמר בעברית. פתאום, אני רוצה להגיד משהו ואני לא יכול, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יודע איך, אני לא מכיר את המילה הזו באנגלית. אני אומר אותה בעברית וזה לא עוזר, כי אף אחד לא מבין  עברית, בחלום שלי. ואז כולם עוצרים, מסתכלים עלי. האנשים, החיות, היצורים, אפילו המפלצת יוצאת מתחת למיטה מביטה בי, מחכה, אני מנסה להסביר להם, באמת, למה אני מתכוון, עם תנועות ידיים ונפנופים, אבל הם לא מבינים. אני מנסה לצייר להם את זה על החול אבל אני לא יודע איך. אני פשוט לא יודע מה לעשות.
ואז אני שוכח את כל האנגלית שלי, כולם מדברים אך אני לא מבין כלום.מתחיל בלבול וצעקות היצורים מתווכחים עם האנשים, והאנשים עם החיות, והחיות עם המפלצת, שיושבת לי על המיטה ומרגישה ממש כמו בבית. תחושת חוסר אונים מציפה אותי, אני מתחיל להתעצבן בחלום, ולצעוק  בחלום, ומרוב כעס וצעקות אני מתעורר, עצבני, מבולבל ועייף ואז, אז אני מקלל, אבל בעברית.