תוויות

עלילות הטרמפיסט

אחרי השתתפות בפרויקט המנהרה בשנה שעברה עם האמן עדי סנד (כתבתי על זה פה) התחלתי לעשות עוד ועוד שבלונות מהציורים שלי. קצת השתתפו בתערוכה בברלין, וקצת על קירות בכל מיני מקומות.
התוצר האחרון הוא סדרה של הדפסים של הציור 'הטרמפיסט' מ-2010. הרבה דברים עברו על הטרמפיסט מאז, הנה כמה מהם..

גלופת הטרמיסט הצבועה (תלויה אצלי בבית) אקריליק על עץ
גלופת הטרמפיסט לפני הצביעה


הדפס בודד שיצא מהגלופה אחרי תיקונים
הדפס שבלונות ידני 1/10 אקריליק על נייר קראפט חום



ערימת הדפסים חתומים וממוספרים

הטרמפיסט המקורי, נמצא אצל דן ושרון מיכאלי





חוץ מהטרמפיסט ישנם עוד מספר הדפסים, איש ברוח, עץ, איתמר, כדור אצבעות.. ועוד כמה בדרך. אם מישהו רוצה לקחת את אחד מהם טרמפ, שייצור קשר.
להתראות.
דרור

אנשי החופש

נכתב במקום אחר, בזמן אחר. אמזון באסין, פרו 15.01.04

אחרי עשרה ימים עם משפחה על גדות האמזונס חזרתי לאיקיטוֹס, עיר עצומה באמצע הג'ונגלים של פרו.
ביליתי שלושה ימים באנית מטען כדי להגיע לכאן לראשונה. יחד עם פרות, חזירים, תרנגולי הודו, ברווזים, ומאתיים פרואנים נוספים. מסודרים בערסלים צפופים בשתי קומות המגורים של האניה.
על נהר האמזונס באניה

באיקיטוֹס, עם הרחובות הרועשים ביותר ששמעתי, עמוסי עגלות רתומות לאופנועים המשרתות את חצי מיליון התושבים שחיים פה כמוניות. מפגע רעשני במרכז של הג'ונגל.אחרי הרעש ובפרוש השנה האזרחית החדשה, שכרתי לי ג'ונגל עארס ושמתי פעמי אל הלא נודע.

כולם חברים שלו כאן, של הג'ונגל עארס שלי, הוא מסתובב בג'ונגל בין אנשי הנהר, צועק לכל עבר את המקבילה הקסטג'אנית ל "מה המצב אח שלי, הכל טוב?" ומאושר מכל רגע.

זו העונה הגשומה עכשיו בג'ונגל והנהר עולה. כלי התחבורה העיקרי פה הוא הקנוּ, והכפר הקרוב נמצא במרחק של שעה חתירה בקנו, גם כן כפר, שלושה בתים, כנסיה, בית ספר, ופאב מקומי.
אה כן, מגרש כדורגל.

הטלפון הקרוב נמצא באיקיטוֹס, שעה בסירה מהירה, שלוש באוטובוס-נהר וחצי יום בקנוּ, במעלה האמזונס.
אחרי עשרה ימים בקנוּ כל מה שעובר לי בראש זה מרלון ברנדו ומרטין שין.
וגשם, הרבה גשם, אחרי הכל זו העונה הגשומה.

לזמן כאן אין משמעות. באנית המטען עליה הגעתי לכאן פגשתי אנשים שחיכו עליה יומיים, בערסל, כי היא צריכה להפליג "כל רגע". למרבה המזל המתנתי להפלגה רק שתים-עשרה שעות. אף אחד לא מתרגש מזה כאן, סך הכל יומיים.
מה הם יומיים ?

בכל יום ראשון אחרי הצהריים, השבת של הגויים, מתקבצים בכפר כל אנשי הנהר למשחק כדורגל. אין חשמל וסוללות למכשיר הרדיו הן מצרך יקר, מפעילים אותו רק כשיש לפחות מוקדמות של המונדיאל. כל הכפר מסודר סביב לקרחת ג'ונגל בגודל של מגרש כדורסל, עם שני שערי עץ מאולתרים. אין גבולות למגרש, ואין הרבה חוקים, אבל לא משחקים מלוכלך בג'ונגל, משחקים כדורגל, חוץ מהבוץ בעצם, גשם.
אין שעונים פה בג'ונגל חוץ מלג'ונגל עארס שלי. אז ראיתי הרבה משחקים בזמן הזה, מישהו צריך לקחת אותו, את הזמן.
בג'ונגל משחקים על כסף.
על נהר האמזונס בקנו

האוכל כאן חופשי, גדל על העצים. בננות, פפאיה, מניוק, אננס כל שחפץ לבכם, הנהר עמוס בדגה, להשליך חכה ולתפוס.

אבל האלכוהול בג'ונגל יקר, את הבירה בבר המקומי קונים רק תיירים. אנשי הנהר שותים את משקה שבעת השורשים. חזק הרבה יותר מבירה, ועולה רק שליש. הקבוצה המנצחת לוקחת את הקוּפה וכל החברה מתאספים בבר למשקה על חשבונה.

החיים בג'ונגל מעט יותר מודרניים מפעם, אבל כל כמה ימים מגיעה לכאן סירת מנוע עמוסה בתיירים, וכל אנשי הנהר מתפשטים, עונדים קישוטים מקומיים, צובעים את הפנים, ורוקדים בשביל התיירים. המזכרות שהם מוכרים הם לרוב ההכנסה היחידה שלהם. והמקור הבודד הזה של כסף הוא ההימור במשחק הכדורגל בשבוע הבא.

בשש בערב כשהשמש שוקעת, מציתים את הפתיל במנורות הקרוסין, מתרווחים בערסל, ומחכים לגשם. הגשם חזק יותר בלילה.
אני צריך לראות שוב את "אפוקליפסה עכשיו" .

החיים פה בג'ונגל זורמים בקצב אחר, הקצב של החופש. שקט ורגוע, ואת המוזיקה הנפלאה שמלווה את המחזה הירוק הזה. לא תמצאו בשום מקום על הסקאלה.

למה אני מספר מספר לכם את כל זה ? כי אני מתגעגע, בעיקר ליַלְדוּת של החופש שלי, ושליד הבית שלי בקצה של בקרית שמונה, היה ג'ונגל, לפחות כך קראנו לכמה עצים ונחל מצ'וקמק, שלילד בן שבע נראה כמו האמזונס לפחות.
היום זה כבר "פארק הג'ונגל", ויש בו שבילים ופחים וספסלים, והוא לא כל כך פראי כמו שהוא היה פעם. אבל כשיש מספיק גשם, והנחל עולה על גדותיו וכל הספסלים זורמים לעולם שכולו טוב. אפשר ללכת שם ולהרגיש קצת כמו בג'ונגל, עדיין.

תמימות היהודים [מערכון]

הבנתי שאם אני לא אעשה משהו, אף אחד לא יעשה משהו. ובגלל שמישהו חייב לעשות משהו עם מה שקורה פה, אז פתחתי בתור בדיחה קבוצה בפייסבוק שנקראית "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה" זה היה באוגוסט 2011 לפני שנה וחצי כשניסו להיפטר מהמחאה החברתית באמצעות חירחור מלחמה. ושכחתי מזה.
והנה בא אוגוסט 2012 והתחילה שוב קצת מחאה חברתית והתחילו שוב לחרחר מלחמות, ואפילו שלחו לי צו מילואים לספטמבר, ונזכרתי שוב בקבוצה שפתחתי "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה"
אבל לא מצאתי כרטיס טיסה, כי זו התקופה הכי עמוסה בשנה, וכל עמך ישראל טס לחו"ל ואפילו טיסות לאוקראינה אין בגלל איזה נחמן אחד.
אז אמרתי לעצמי מה אני פראייר? ככה אמרתי לעצמי, זו לא המלחמה שלי!
ובאתי למילואים ואמרתי "לא מתגייס, מה תעשו לי?"
ואמרו לי "אבל יש מלחמה!"
אז אמרתי "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובאו החברים שלי שחושבים אותו הדבר ואמרו "לא מתגייסים, מה תעשו לנו?"
ואמרו להם "אבל יש מלחמה!"
אז הם אמרו להם "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובאו גם החברים שלהם ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם החברים של החברים שלהם באו ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם החברים של המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובסוף כולם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ואף אחד לא הסכים ללכת למלחמה
מחאה חברתית עד הסוף
כמו שצריך.

ואז הסורים כבר היו על הגדרות,
וגם המצרים היו על הגדרות,
וגם החיזבאללה היו על הגדרות,
ואפילו הירדנים שיש לנו שלום איתם ראו ש "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!" וגם הם היו על הגדרות.
ואפילו האיראנים באו היישר מאיראן והיו על הגדרות.

חיילים בוכים מכל מיני סוגים (הסבר כאן אם יש לכם פייסבוק)
ואז החרדים נכנסו לאוהלה של תורה,
והתפללו יום ולילה,
והתפללו עוד קצת.
ואנחנו אמרנו הנה רואים,
כל הערבים מסביב על הגדרות ואיפה אלוהים?
איפה?
בדיוק איפה שהוא היה בשואה,
זה איפה.

ואז יצאה יד אלוהים מהשמיים כמו שאומרים,
והורידה לַאטְמַה לאיראנים.
ובמקום שהייתה איראן נשארה כף יד ענקית של אלוהים.
ואז כל הערבים שהיו על הגדרות, ירדו מהגדרות והלכו.
והחרדים חגגו ואכלו קיגל וצימעס,
גם המזרחיים שבהם.

ומאז,
טפו, טפו, טפו..
עשיתי תשובה
התחתנתי
עשיתי חמישה ילדים
אחרי הכל,
בכל זאת,
יד אלוקים אתה יודע.

הנה תראה,
זה הילד השלישי שלי, שאלתי-אל.
אתה רואה.
איזה חמוד.
מה שאלת שאלתי-אל?
לא, אין עוף לשבת.
יש מיתון.
לך לשחק.

ס'אמק
האמא שלהם כל הזמן מבטיחה להם עוף לשבת.
גם כן האלוקים הזה,
לַאטְמַה לאיראנים עם ברקים ופיצוצים,הוא יכול.
אבל קצת עידוד צמיחה,
לא,
כלום.

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.
היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985
בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.
פלסטיק כתום שולט!
וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.
הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.
הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.
אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.
כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.
אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.
שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.
שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012
פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף
האייטיז כבר כאן.
ואתם?

גרביים אדומים

כשהייתי קטן, לפני שהאח הכי קטן שלי עוד נולד, והיינו רק שלושה, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני.
הייתה לנו מגירת גרביים משותפת.
אמצע שנות השמונים, גרביים של מפעלי טקסטיל ציוניים מהפריפריה.
לא אדידס ולא נייקי ולא שום דבר כזה.\
גרביים לבנים עם מקסימום פס של צבע למעלה מבחוץ כדי שלא נגרוב אותם הפוך.
אני יודע שגרביים זה גם זכר וגם נקבה ושהם יכולים להיות דו-מיניים, אבל רוב הגרביים במגירה היו זכרים לבנים אשכנזים, פרט לשלוש זוגות של גרביים נקבות אדומות.
המגירה הייתה מתחילה את השבוע מלאה בגרביים לבנים זכרים, ומתרוקנת לאיטה בהמשכו.
בדרך כלל היא הייתה מתמלאת מחדש בגרביים קצת לפני שהייתה מתרוקנת לגמרי. גמדים, נו.
אבל היו שבועות שהיא הייתה מתרוקנת כמעט לחלוטין.
תמיד זה היה קורה בזמן הכי לא נכון, ביום שיש שיעור ספורט וצריך ללכת לבית הספר עם נעליים.
כשזה היה קורה היינו הולכים מכות, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני, על מי ייזכה בזוג הגרביים הלבנים האחרון. היא הייתה הכי חזקה והוא היה הכי קטן. אז תנחשו מי זכה בגרביים הלבנים?
שנאתי ללכת לבית הספר עם גרביים אדומות, הייתי לובש טרנינג ארוך גם בקיץ, ומותח את הטרנינג כדי שאוכל לדחוף אותו לנעליים.
הייתי מנסה לא להתיישב כדי שהוא לא יעלה למעלה וכולם ייראו שיש לי גרביים אדומות.
זה לא היה קל.
פעם בכיתי על זה לאמא שלי ושאלתי אותה למה היא לא זורקת את הגרביים האדומות לפח.
לגרביים היה סיפור.
במלחמת יום הכיפורים ב-1973 אבא שלי היה מגוייס ובתעלה (תעלת סואץ ד.מ.) במשך שבעה חודשים. ובאותו זמן אמא שלי הייתה מגויסת לקשר של פיקוד צפון. אמא שלי הייתה יוצאת פעם בכמה שבועות אבל אבא שלי היה תקוע בסיני.
היא נסתה לשלוח לו חבילה עם כל מיני דברים שהיו חסרים, ובין השאר גרביים.
אבל עד שהיא הייתה מגיעה הביתה ביום שישי, בחנות היחידה בקרית שמונה שמכרה גרביים, לא היו גרביים.
לא גרביים צבאיות,
לא גרביים לבנות
ולא גרביים בשום צבע אחר פרט לאדום.
כי כולם שלחו את כל הגרביים עם הצבעים של הבנים לחיילים והשאירו את הגרביים שם הצבעים של הבנות.
אף אחד לא העז לשלוח לחיילים חבילה עם גרביים אדומות.
אף אחד פרט לאמא שלי.
אז היא שלחה לאבא שלי קופסא עם התנצלות וגרביים אדומות לתעלה.
כשאבא שלי חזר מהמלחמה עם הגרביים האדומות, היא שאלה אותו למה הוא עדיין לובש אותם?
והוא אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לשלוח לו.
הם היו מכבסים את הבגדים שלהם ותולים לייבוש והיו צריכים להעמיד שומר שיישמור עליהם כי הייתה מלחמה וכל פעם שכוח של חיילים היה עובר ליד כוח אחר הם היו מרימים להם כל דבר אפשרי.
ואם השומר היה נרדם אז היו גונבים להם את כל הגרביים.
כמעט את כל הגרביים.
וככה היו לאבא שלי גרביים נקיות ויבשות ואדומות, כי אף חייל לא העז לגנוב גרביים אדומות.
אני לא זוכר אם ניסיתי לספר את סיפור הגבורה הזה לחברים מבית-הספר כשצחקו על הגרביים האדומות מיום הכיפורים, אבל אני יכול לנחש את התגובה שלהם.
ולמרות הסיפור עדיין לא רציתי לגרוב אותן,
אבל הייתי רק בן שמונה.

חייל עם גרביים אדומות משתין בצד הדרך, הציור הנ"ל נמכר לבחור גרמני והוא טס לחו"ל והגיע בשלום, ומעכשיו הוא משתין בנחת בברלין, גרמניה.
זה אותו הסיפור רק באנגלית שכתבתי לבחור שקנה את הציור:

The story I got is about the red socks.
When I was a child, me, my brother and my sister got a common drawer with socks. and among the white and grey socks was two or three pairs of red socks.
The drawer was getting empty during the week, and filled back at the weekend after the laundry day.
We didn't want to use the red socks because it was funny to wear red sock to school when you 7 or 8 because all the other kids make fun of you. so we use to fight about who will take the last white pair.
I got to wear them some time because my sister was older and stronger then me, and my brother was younger and cry-er :)
I ask my mother why we got these socks and why didn't she throw them away?
And then she told me the story about them.
In the Yom Kippur war (1973) my father was drafted for 7 months and serve in the Suez canal in Sinai. And my mother was drafted for 6 months and serve in the Golan heights, and she use to come home every few weeks, but my dad was stuck in Sinai. (We live near the Golan heights in the north and the Suez canal is as far as you can get :)
So my mother want to send him a package but because she went home only in the weekends and there was only one store in the town where she lived that sell socks, at the weekend they only got what no one want to buy and no one want to buy red socks to send to their soldiers during a war, even not as a joke.
But my mother didn't have any options, and she send my father a package with a letter that she sorry she could get only red socks.
when my father got back home and she asked him about it, he tell her it was the best thing she could sent him. They use to wash their clothes and hang them to dry, and if they didn't watch them some soldiers from other company could come ant steal them, After all it was a war. and the only thing no one want to steal was my father red socks, so he got enough sock through the whole 7 months.
I still didn't want to wear them.
But I was 8 years old.

מידורי ומידורי

באמצע שנה א' בלימודי קולנוע בתל חי (2004-5 ?) עשיתי תרגיל בימוי מטופש. לתרגיל היה צורך בחתול. איפה מוצאים חתול?
אחותי ואח שלי היו אמורים לשחק בו, ובניגוד להיום שלכל המשפחה יש חתולים למכביר, הרעיון היה למצוא חתול רחוב תועה, להאכיל אותו, להחתים אותו על מודל ריליס ולשצלם אותו לסרט.
אחותי הגיעה עם הילדים שלה שעשו רעש ובלאגאן ולכלכו לאח שלי את הבגדים אז הוא התעצבן והחליט לא לשחק. היא במקום לשחק ניסתה להשתלט על הילדים שלה ואח שלי במקום לשחק התיישב בסלון וניגן על גיטרה תוך כדי שירה עברית רמה.
אף אחד לא רצה לנסות לתפוס חתול.
לעזאזל.
התקשרתי ליעלי, חברה ללימודים ובעלת חתול. בעצם חתולה.
לא היה בינינו יותר מדי קשר לפני, היא הייתה ב'חבורה' של הקיבוצים ואני ב'חבורה' של החנונים שגרים בק"ש.
אבל הייתה לה חתולה.
לחתולה קראו מידורי.
והיא ברחה מהכלוב ונעלמה לי בבית.
אז אח מנגן ושר
אחות מנגנת וצורחת על אחיינים שהורסים לי ת'בית.
וחתולה נעדרת אחת.
איזה בלאגן.
זה הסרט שיצא
פחחח
אבל אחרי זה עשינו, יעל ואני, סרטים יותר מוצלחים
כמו זה
וגם זה
ונהיינו חברים טובים.
והכל בזכות חתולה לבנה אחת.
תודה לך מידורי
נוחי על משכבך בשלום
בגן עדן של חתולים
על הגב
כשדגי זהב קטנים קופצים לך לפה
מיאו







הצד שלי במערכות ישראל ופעולות איבה

לא, איננני מת.
גם לא נפגעתי פיסית בשירות צבאי או פעולת איבה.
סתם נולדתי בקרית שמונה.
למרות שהייתי 'קרבי' אני חייב לציין ששירותי הצבאי היה די בית הבראה לעומת ילדותי. והוא גם היה בתקופה הכי קרובה לשלום שהייתה פה. תקופת ממשלת ביבי הראשונה.
לא נעים להודות אבל ממרום שמאלניותי, אחרי אירועי מנהרת הכותל ועד סיומה, ממשלת נתניהו הראשונה הייתה הדבר הכי קרוב לשלום בר-קיימא. סיורים משותפים עם פלשתינאים, קפה וחומוס במחסום, שדה תעופה בדהנייה, הימורים בקזינו ביריחו, מזרח תיכון חדש וכל השיט הזה.

אז למה אני חוזר לילדות שלי?
כי הייתי בטקס יום הזיכרון בהיכל התרבות בקרית שמונה, האמת רק חצי טקס. אותו מנחם הורביץ כתבנו במרכז לענייני כלכלה, אותו צפניה דרורי, אותם זיופים בשירה, אותו דבר בקיצור. אבל הטון של מנחם הורביץ שלא השתנה בעשרים שנים האחרונות והדברים של הרב צפניה דרורי שלא השתנו החזירו אותי לילדות.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על הגיבורים האמיתיים של מערכות ישראל, שרובם לא מתו בהן, אלא חיו בהן.

זכרון ראשון של קטיושות.
אני לא יודע להחליט אם הוא הראשון או שהפכתי סדרי עולם, אבל אחד הראשונים הוא ירידה למקלט כשאמא שלי מכסה את כולנו בשמיכות סקאביאס בדרך למקלט כי היו רעשים של מטוסים, זה נשמע מצחיק, אבל אחרי שהיא ניסתה לעלות לבסיס שלה בנפח שברמת הגולן ביום הכיפורים ב-73 אפשר להבין שמטוסים יכולים להיות לא רק שלנו אלא גם של האויב. אז אמא שלי זו גיבורת מערכות ישראל הראשונה. והיא חיה בשביל לחיות בישראל.

זיכרון שני של קטיושות.
אני ואחותי עולים מהמקלט הביתה באחת מהפסקות האש, היינו קטנים, אולי ארבע. והפסקת אש הייתה דבר שרירותי שאנשי המקלט החליטו על דעת עצמם כי היה שקט יותר מעשר דקות. אז איך שאנחנו עולים במדרגות לביתינו בקומה השלישית, מטח של קטיושות מרעיד את כל הביניין, אחותי באינסטינק של תרנגולת מרוטה משתטחת על הרצפה ומתחילה לצעוק ואני כמו קוף אחרי בנאדם (היא הייתה יותר גדולה ממני בשנתיים, בעצם היא עדיין יותר גדולה ממני בשנתיים) מתחיל לצרוח ביחד איתה. איך שאנחנו באמצע הצרחות אבא שלי יורד מהקומה השלישית ומגיע אלינו. 'מה קרה לכם? למה אתם צורחים? זה בסך הכל קטיושות' הוא אמר והעלה אותנו הביתה לשטוף פנים ולשתות מים, אחרי זה הוא החזיר אותנו לאמא למקלט וחזר הביתה. הוא סרב להיות במקלט, והלך כל בוקר לעבודה למרות המלחמה. עד שקראו לו למילואים כי הוא היה שיריונר. לא, לא קראו לו למילואים בלבנון, קראו לו למילואים בבקעה. ולמרות שהוא ביקש מהמפקדים שלו שישחררו אותו מקו בבקעה כי המשפחה שלו בקרית-שמונה במקלט, שלטונות הצבא החליטו שהוא חיוני לצה"ל. ובגלל שהייתה מלחמה והמלונות בים המלח היו ריקים, וחיילי צה"ל היו גיבורים, אז הוא היה בנופש בים המלח ואנחנו במקלט. אז אבא שלי הוא גיבור מערכות ישראל השני בסיפור הזה, והוא חי בישראל בשביל לחיות.

בניין 817 בשכונת אשכול, המקלט מציץ בין השיחים הירוקים משמאל לעץ שבאמצע.
זיכרון שלישי, לא ממש פעולות איבה.
בבניין שלנו גר קשיש מעצבן ואשתו הנחמדה, אני לא יודע אם הוא היה ממש מעצבן או רק מעצבן בגלל שאנחנו שיגענו אותו, אבל כמו בכל סרט ילדים טוב הוא תפס את מקום הקשיש המריר. מול החלון שלו היה עץ, ואנחנו בתור ילדים היינו מעבירים את הזמן בטיפוס על עצים, אני אומר 'אנחנו' אבל זה יותר הם כי אני הייתי די פחדן (כן, עדיין, אני יודע) טיפסנו על עצים גם בגלל שגני-משחקים היו נדירים וגם בגלל ששביתות בערוץ 1 היו נפוצות, אבל בעיקר בגלל שלא הרשו לנו. וגם בגלל שזה מה שהכי עצבן את הזקן המריר. אחותי הייתה מטפסת הכי גבוה מכל הילדים בשכונה והיא הייתה גוררת את אחי הקטן איתה, כדי להשגיח עליו. יום אחד כשהיא על ענף על העץ מגיע מר בחור זקן מריר, ומתחיל לנסר את הענף עליו היא יושבת. לא קשה לתאר שבאותו רגע הזקן המריר הפך לצורר יותר גדול מיאסר עראפאת הנצור בביירות. אחרי צעקות רמות, ואיומים מצד אימי על המריר הקשיש בעזרת מקל של מטאטא, הוא הפסיק לנסר כדי שאחותי תרד מהעץ, ואז קיצץ אותו כך שאף אחד לא יטפס עליו יותר, גם לא הציפורים. אז אמא שלי הייתה כבר גיבורת מערכות ישראל הראשונה בסיפור הזה, ועכשיו נוסיף את אחותי הגדולה ואחי הקטן כגיבורי מערכות ישראל השלישיים. והם חיים בשביל לחיות בישראל.

זיכרון רביעי לא קטיושות, אבל קרוב.
אם נחזור לשביתות של ערוץ 1 שהיו נפוצות באותן מי קרב בגבול הצפון, ולפרלמנט ילדים שלנו שהיה מתכנס על הגג של המקלט בזמן שההורים של כולם יושבים על הספסל ליד ומפצחים גרעינים. היינו מנהלים את העולם מגג המקלט, מה צריך לעשות מי ומאיפה ואיך אפשר להשמיד את כל האויבים והאויבות שלנו. באחת הפעמים שהיינו על הגג מישהו מחברי האמיצים הבחין מאחורי המקלט במשהו שיכל להיות במצבים מסוימים מטען חבלה.
ומה עושה ילד עברי במולדת שרואה מטען חבלה?
הוא רוצה לגעת בו!
ומה עושים חברים שלו?
צועקים לו "אל תיגע! זה חפץ חשוד!
מרחיקים אותו ומחייגים מאה (יש לקרוא את המאה במילרע כמו מורות)
לא עזרו כל ההסברים של ההורים שלנו, מהספסל, שזה בטח שום-דבר, הרחקנו גם אותם והכרחנו אותם להתקשר מאה.
ואז הגיע החבלן,
הסתכל על החפץ החשוד שלנו, מצד אחד.
והסתכל על החפץ החשוד שלנו מצד שני.
הרים אותו,
ואמר באדישות שזה בסך הכל חלק מפצצת תאורה, וכל הכבוד שהתקשרנו ושעשינו את הדבר הנכון.
ואז הוא הלך משם.
ההורים שלנו נשארו על הספסל ופיצחו גרעינים, ואנחנו גיבורים שיכורי ניצחון, הצלנו את העולם מכליה.
אז לכל החברים שלי שרובם עדיין בחיים ובישראל, אתם גיבורי מערכות ישראל הרביעיים בסיפור הזה.

זכרון חמישי של קטיושות.
בשהות הארוכה במקלטים במלחמת לבנון הראשונה, היו באות מדי פעם מורות חיילות ומעבירות לנו פעילות כלשהי, לרוב מלאכת יד בסגנון בתיה עוזיאל. מכיוון שהפסקות אש לא ממש הפסיקו אש בשום מקום, ההחלטה אם יש הפסקת אש הייתה שרירותית לפי הלך הרוח במקלט, אני זוכר פעם אחת שיצאנו מהמקלט כי הגיעו מורות חיילות להפעיל אותנו, והן באמת הפעילו אותנו מחוץ למקלט עד שהתחילה התקפת קטיושות. במלחמת לבנון הראשונה היו לחבר'ה של יאסר עראפאת משאיות עם משגר של 30 קטיושות. המשגר היה משגר קטיושה, ומסתובב במקצת ואז משגר עוד אחת. ואנחנו עמדנו מופעלים על ידי מורות חיילות מחוץ למקלט והבטנו בקטיושות נופלות ומתקרבות, מתקרבות ונופלות.
רצנו למקלט וירדנו ספק נפלנו את הכל המדרגות למטה.
כשהגענו למטה פגעה קטיושה במקלט וזיעזעה אותו. שנים אחר כך, כל ל"ג בעומר היינו מבעירים את המדורות שלנו בבורות שיצרו הקטיושות.
אז לכל המורות חיילות שנשלחו לקרית שמונה להפעיל ילדים במקלטים, קודם כל תודה, וחוץ מזה, אתן הגיבורות מערכות ישראל החמישיות בסיפור הזה, אני מקווה שכולכן חיות כאן בישראל בשביל לחיות.

זכרון שישי מאותו מקלט.
לזקן המריר מהזיכרון השלישי, הייתה טלויזיה במקלט, הוא היחיד שהיה במקלט עם טלויזיה. אחד השכנים האחרים חיבר לה אנטנה והוציא אותה דרך יציאת החירום. וכל המבוגרים היום יושבים מול הטלויזה בשמונה ורואים 'כותרות מבט' ואחר כך בתשע את 'מבט'. בדרך כלל הם היו מתעצבנים שהדיווחים על המלחמה שמתרגשת מעלינו היו נגמרים אחרי 3 דקות, כי צריך לשדר לאוייבים שהכל כרגיל. אנחנו כילדים היינו מציצים מהקומות העליונות של מיטות הברזל במקלט. ומדווחים אחד לשני על כל חצי מילה שהצלחנו לקלוט.
העניין עם הטלויזיה של הזקן המריר היה שהוא היה מדליק אותה רק בשביל חדשות, ולא עזרו כל ההפצרות של המבוגרים במקלט שייתן לראות משהו אחר, הוא סירב. אבל גיבורת מערכות ישראל בזיכרון הזה היא לא הטלויזה, היא אשתו של הקשיש המריר, שהיתה שמה לנו תוכניות ילדים כשהמריר לא היה בסביבה, ואנחנו היינו עושים תצפיות לראות מתי הוא חוזר כדי לכבות את הטלויזה ולברוח. אז היא הגיבורת מערכות ישראל השישית בסיפור הזה. והיא נפטרה מזמן, אבל עד שהיא נפטרה היא חיה בישראל בשביל לחיות.

משפחה של גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה צולם ביום ללא קטיושות, עם נהר הירדן ביום טוב והרי הגליל ברקע.
זיכרון שביעי של קטיושות
כשהייתי כבר בן 18 בערך, וכבר לא צריך ללכת ללמוד, התעוררתי לקולם של פיצוצים עזים, עפתי מהמיטה לחדר בטחון אינסטינקטיבית, היה רבע לשמונה בבוקר, שעת הילדים ההולכים לבית הספר. אחותי שהייתה בבית (זו מהזיכרון השלישי) נכנסה ללחץ, אחי הקטן (לא זה מהזיכרון השלישי, אחד יותר קטן) היה בדרך לבית הספר. הוא היה בכיתה א' או ב'.
מה עושים במצב כזה?
במצב כזה אני מתכוון שההורים בעבודה, אין דבר כזה טלפונים ניידים, והאח הכי קטן שלי אי שם בדרך בין הבית לבית הספר, וקטיושות ממשיכות ליפול.
שמתי נעליים, כי אני לא ממש זוכר שהיה לי זמן לנעול אותן ורצתי לכיוון בית הספר. בדרך עברתי את המחזה הסוריאליסטי ביותר שחוויתי אי-פעם עם קטיושות, עשרות ילדים קטנים בחבורות קטנות עם תיקים גדולים רצים ברחוב וצועקים, פטריות של קטיושות ופיצוצים מכל עבר, אנשים יוצאים מבתיהם ואוספים ילדים שצורחים ברחוב למרות שהם לא ילדיהם ומכניסים אותם למקלטים ואלה מנסים לברוח מהזרים שמנסים להציל אותם, קטיושות, פיצוצים ופטריות מסביב וכולם צועקים, וגם אני.
צעקתי את שמו של אחי ורצתי עד שהגעתי לבית הספר. לא מצאתי אותו בדרך, נכנסתי פנימה, ירדתי למקלט ושם הוא היה עם התיק הענק שלו, יושב עם כמה מחבריו ומחכה.
כששאלתי מה קרה, הוא אמר שהם כבר ממש ליד בית הספר שהתחילו הקטיושות, אז הם רצו פנימה ונכנסו למקלט. אז האח הכי הקטן שלי הוא גיבור מערכות ישראל השביעי בסיפור הזה, והוא חי בשביל חיות בישראל.

ויש גם את סבא מיקי וסבתא מרגלית, שסיפרתי על גבורתם בפוסט הזה. וגם הם גיבורי מערכות ישראל שלי, והם לא מתו באף מלחמה או פעולת איבה אלא חיו אותן, מספיק כדי לפגוש אפילו את הנינים שלהם.
וגם סבתא אניטה וסבא ארוין שניצלו מהשואה והצטרפו לפרטיזנים של טיטו (מיוגוסלביה) ואז עלו לישראל, וגם הם לא מתו במערכות ישראל או בפעולות איבה, אלא חיו בישראל בשביל לחיות.

אז איך הגיעו כל הזכרונות האלה? ולמה דווקא הרב צפניה דרורי החזיר אותי אליהם?
כי כל שנה הוא מדבר על החוזק של האנשים בקרית שמונה, וכל פעם שהוא אומר את זה אני נזכר בחברים שאני זוכר שהיו לי אך איני זוכר אותם. אני זוכר שהיו לי חברים בגן שהיו החברים הכי טובים שלי, ויום אחד הם נעלמו. מלחמת לבנון הראשונה עדיין התרגשה מעל. אפשר להתווכח כמה זמן היא נמשכה, אבל החלק המאסיבי שלה מבחינתי התחיל ב 1982 כשהייתי בן חמש, ונמשך עד יוני 1985 כשהייתי בן שמונה. וכל הזמן הזה חברים שלי מהגן ומבית הספר היו נעלמים.
היינו חוזרים ללמוד אחרי שבוע של שהייה במקלט בגלל ההתגברות של הלחימה, ובכיתה היו שני ילדים פחות. ושבוע אחרי עוד פחות.
לא, הם לא מתו. הם פשוט עזבו. לא היה להם אי-מייל או פייסבוק, ולא יכלת לעבור עם מספר הטלפון שלך, ועדיין לא המציאו את הסלולרי בכלל. והם פשוט נעלמו למקום אחר בלי מלחמה.
וכל פעם שצפניה דרורי מדבר על החוזק של האנשים בעיר, אצלי בראש עוברים כל האנשים שהיו חברים שלי ואינני זוכר אותם כי הם עזבו בלי להגיד שלום ובלי למות. אני לא היחיד, עשרים רבבות של אנשים ברחבי ישראל יכולים לרשום קרית-שמונה בשורה של מקומות בהם גרו בעבר.
יש המון ימי זיכרון להולכים מבלי שוב בישראל, והמון צומות, וחגים יהודיים, וגמרים של ריאליטי, וספיישלים של תחרויות זמר, ולוח השנה מלא בכל כך הרבה דברים. ובתוך כולם לא נשאר מקום ליום אחד שמוקדש לגיבורים הנשארים.
אז אני רוצה להקדיש את הסיפור זכרון המבולבל הזה בדימדומי יום הזיכרון ובפתחו של יום העצמאות לכל גיבורי מערכות ישראל ופעולות האיבה מקרית-שמונה, שנשארו מספיק זמן בחיים שלי בשביל שאזכור אותם, והם חלק מהזיכרון שלי.
יהי זכרכם בראשי ברוך.
ומכיון שרובכם בחיים, אשמח אם נפגש פעם במקרה לאיזה קפה, עדיף בגליל.