תוויות

חייל לבוש

אני קם בבוקר, מתארגן לצאת. פתאום אני רואה חייל לבוש. אחד מאלה שהכנתי בשביל צבעי בסיס
אני אומר לו: "מה?"
ומה הוא אומר לי בחזרה?
"צ'מע אני צריך לזוז"
"מה צריך לזוז?"
"לזוז לזוז, לא יכול לספר"
"מה לא יכול לספר?" אני צועק "אני עשיתי אותך! אני כמו אבא'שך! האלוהים שך! מה לא יכול לספר? מה?"
"צ'מע, הסורים על הגדרות, אני חייב לזוז"
מה סורים עכשיו. מאיפה הוא הביא לי את זה. סורים עאלק. מתלבש לי פתאום, אני עשיתי אותו ערום!
אז אמרתי לו "ים, מיים מפכים, בקבוק, בקבוק.. זרימה.. "
ואז הוא אומר לי "מה יש לך?"
"מה, מה יש לי? דיבורים על מיים לא גורמים לך לרצות להשתין?"
"לא" זרק לי, "אני חייב לזוז, ותודה"
מה תודה, תתפשט!

חייל לבוש, אם אתם רוצים לראות אותו, בואו לצבעי בסיס 2

(לתמיכה בפרויקט בהדסטארט)

גם גורשנו מגן עדן וגם האבסנו תפוחים באושים

בראשית פרק ב' "טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת."
הגירוש מגן עדן
פרסקו של "תומאסו די סר ג'ובאני די מונה קאסאי"
מתוך ויקיפדיה

כולם מכירים את הסיפור?
אם לא אז בקצרה
יצר אלוהים אדם וממנו חוה ונתן להם את גן עדן לפוש בו. סוג של הכל-כלול בעיראק, רק מה, בעירום. הסתובבו להם אדם וחוה עם איבריהם מתנופפים ברוח ומקפצים ספק מתריסים אל מול כח הכובד של הרב ניוטון.
אבל יודע כל אלוהים שאין כל עניין בגבר ואשה מקפצים בגן ומזדווגים להנאתם. זה אפילו קצת כמו פורנו רך... אדם וחוה מקפצים להם בגן, מגיע השליח של התפוחים..
לקובי אריאלי מהמילה האחרונה נפלט לפני כמה ימים המשפט האלמותי "זה קצת כמו פורנו, אתה רץ..רץ..רץ..רץ..." למי שלא הבינ/ה, מהר מאוד פורנו נהיה משעמם ואתה רץ קדימה לחלקים המעניינים (אין כאלה ד.ה.מ) וכך גם החיים המשעממים בגן עדן.
אז איך הופכים חיים משעממים לסרט?
את זה יגיד לכן כל סטודנט צעיר לקולנוע, שמים מכשול לפני הגיבור!
ואיך אלוהים שמים מכשול?
הם שותלים שני עצים שאסור לאכול מהם. את עץ החיים, ואת עץ הדעת טוב ורע.
אבל זה לא עוזר.
למה? כי אדם וחוה לא בעניין של לחיות בסרט, טוב להם בלקפץ ולהזדווג בגן-עדן.
אז מה עושים?
שיעור שני בתסריטאות, שולחים מנטור לגיבור כדי שינחה אותו.
להלן 'הנחש'.
והנחש בא לגיבור, או במקרה הזה לגיבורה ומשכנע אותה שלמרות שאסור היא חייבת, אבל ממש חייבת לאכול מפרי עץ הדעת.

בראשית ג' "ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם;"

חוה כמו כל גיבור טוב יודעת ש'צרת רבים' עדיפה על צרת הבודד, ומוצאת שותף מושלם לפשע (נחמת טפשים ד.ה.מ)
למי שתהה, האישה היא הגיבור של סיפור גן העדן, היא נתקלת במכשול, היא מתמודדת איתו, היא מחליטה, והיא מבצעת את הפשע.
גיבורה!
גיבורה שנתנה לנו את הדעת ולהבדיל בין טוב לרע.
ואז מגיע אלוהים ומעניש אותם.
ולמה הוא העניש אותם?
כי כששאל אותם לפשר הדבר שאינם מסתובבים עירומים בגן עדן עם איברייהם מתנופפים ברוח, קצת כמו בצבא, אף אחד מהם לא לקח אחריות. זה לא אני זו היא, זה לא אני זה הנחש, והנחש? הוא אפילו לא קיבל הזדמנות לענות.
זה לא אני זה פופטיץ! הומצא עוד בגן עדן.
אם אני הייתי אלוהים, גם אני הייתי רותח על זריקת האחריות וההיתממות שלהם, חבורה אבלית של אפסים.
ואז באו הקללות.
קודם כל קילל אלוהים את הנחש, והוא מה רע עשה מלבד היותו נחש וזה טבעו וייעודו.
על גחונך תלך, ואיבה בינך ובין זרעה של האישה, וראשך אל עקבו ועקבו על ראשך.
ואז הגיע תורו של הגיבור לחטוף והגיבור הוא הגיבורה שלנו, האישה.
לא עוד עונש היא מקבלת,
גם בעצב תלדי בנים,
וגם תהיי תלויה בגבר כל חייך,
וגם הוא יימשול בך.
והאדם?
בזיעת אפיך תאכל לחם,
ואכלת את עשב השדה יען כי תהיה צמחוני.
ומעפר באת ואל עפר תשוב.

ולמה כל הסיפור הזה?
ולמה התזכורת?

כי מה אנו עושים אם לא לנסות לכפר על בגידתנו באל, ולחמוק מעונשיו בו בזמן.
אנו מוותרים על הדעת, על ההבדלה בין רע לטוב, אנו מוותרים על המתנה שקיבלנו מחוה אמנו ואנו נענשים עליה מדי יום ביומו.
אנחנו מוותרים על חובתנו לחשוב!
אנחנו ולא פוליטיקאים
אנחנו ולא טייקונים
אנחנו ולא רבנים
אנחנו ולא מתים
אנחנו ולא קברים

הבורות וטחיבת ראשנו בחול לא יחזירונו לגן-עדן,
צאו ולמודו!

* קוראים יקרים, חסכו ממני הפנייות לכל מיני פרשנים ובני פרשנים, ורבנים, ו'אחים של..' ו'דודים של..' אם קראתם את פרק הגירוש בעצמכם, הרהרתם בו, והסקתם מסקנות בעצמכם באמצעות המוח שקיבלתם מאלוהים והדעת שקיבלתם מחוה אתם יותר ממוזמנים לשתף אותי ולהגיב (ד.ה.מ)

פוסט ציוני

חשבתי לכתוב פוסט ציוני, הרי אני ישראלי מלאום ה******* ואני גר בציון מבחירה, אז אני ציוני, לא?
לא.
לא אני יכול להגדיר אם אני ציוני או לא, רק מי שממש ציוני יכול להגיד אם אני ציוני או לא, לא אני.
אז מי באמת ציוני? מי שהוא יותר מציוני.
מיהו יותר מציוני?
הוא אובר-ציוני?
על-ציוני?
ניאו-ציוני?
פוסט-ציוני?
אז לא, ציוני אמיתי הוא  ציוני קיצוני!
הוא צריך להיות ימני
וחייב להיות יהודי,
אם אינך יהודי אינך יכול להיות ציוני.
ואני בכלל *******.
פעם הייתי יהודי, אבל אז החלפתי תעודת זהות.
ומאז אני *******.
אני לא יודע אם צנזרו את היותי יהודי,
כי משרד הפנים מתבייש בי,
אוכל שפנים וחזירים וכאלה.
או שזה אמור להגן עלי במקרה והנאצים יכבשו את ארץ ישראל.
או שרומזים לי שאני עובד כוכביות ומזלות.
אז מה אם אני ממלא לוטו, ואוכל שוקולד עם חלב עכו"ם.
אז,
הייתי בטוח שאני ציוני
צבא (בחי"ר)
מילואים (בחי"ר)
חיים על הגבול (ק"ש)
במקלט (קשה)
בפריפריה (קשה-קשה).
לא קיצוני - לא ציוני!
אז מה אהיה? קיצוני ציוני?
לא.
לא בעניין של לגור על גבעה, בלי מים זורמים, ועם כבשים. מפונק, מה לעשות.
לא עוקר עצים, מי אני שאעקור נטוע. נעמי שמר?
לא מיישב שממה, אני בעד לטייל בשממה, ואז לחזור הביתה ולתת לנמרים את השממה בחזרה.
לא מקלל מגזרים (רק את החארות בכביש).
אני בעד להפריד חלב ובשר ולא לאכול חלב ומוצריו בכלל (בגלל האסטמה).
ואני לא אוכל בורקס כי בורקס זה רצח! (וגם משה בתיבה, לא המוציא ממצריים, אלא הנקניקייה בבצק)
אני בורח מהארץ ביולי-אוגוסט.
אני בעד זכות השיבה להודו, ושכל מי שרוצה לחזור להודו יחזור. כולל הבריטים (גם לישראל הם יכולים לחזור, אני לא אעצור אותם).
ואני בעד לחלק את ציון לשתיים,
חצי בחצי
אז בעצם
יכול להיות שאני חצי ציוני?
אני חַצִיוֹנִי!

עלילות הטרמפיסט

אחרי השתתפות בפרויקט המנהרה בשנה שעברה עם האמן עדי סנד (כתבתי על זה פה) התחלתי לעשות עוד ועוד שבלונות מהציורים שלי. קצת השתתפו בתערוכה בברלין, וקצת על קירות בכל מיני מקומות.
התוצר האחרון הוא סדרה של הדפסים של הציור 'הטרמפיסט' מ-2010. הרבה דברים עברו על הטרמפיסט מאז, הנה כמה מהם..

גלופת הטרמיסט הצבועה (תלויה אצלי בבית) אקריליק על עץ
גלופת הטרמפיסט לפני הצביעה


הדפס בודד שיצא מהגלופה אחרי תיקונים
הדפס שבלונות ידני 1/10 אקריליק על נייר קראפט חום



ערימת הדפסים חתומים וממוספרים

הטרמפיסט המקורי, נמצא אצל דן ושרון מיכאלי





חוץ מהטרמפיסט ישנם עוד מספר הדפסים, איש ברוח, עץ, איתמר, כדור אצבעות.. ועוד כמה בדרך. אם מישהו רוצה לקחת את אחד מהם טרמפ, שייצור קשר.
להתראות.
דרור

אנשי החופש

נכתב במקום אחר, בזמן אחר. אמזון באסין, פרו 15.01.04

אחרי עשרה ימים עם משפחה על גדות האמזונס חזרתי לאיקיטוֹס, עיר עצומה באמצע הג'ונגלים של פרו.
ביליתי שלושה ימים באנית מטען כדי להגיע לכאן לראשונה. יחד עם פרות, חזירים, תרנגולי הודו, ברווזים, ומאתיים פרואנים נוספים. מסודרים בערסלים צפופים בשתי קומות המגורים של האניה.
על נהר האמזונס באניה

באיקיטוֹס, עם הרחובות הרועשים ביותר ששמעתי, עמוסי עגלות רתומות לאופנועים המשרתות את חצי מיליון התושבים שחיים פה כמוניות. מפגע רעשני במרכז של הג'ונגל.אחרי הרעש ובפרוש השנה האזרחית החדשה, שכרתי לי ג'ונגל עארס ושמתי פעמי אל הלא נודע.

כולם חברים שלו כאן, של הג'ונגל עארס שלי, הוא מסתובב בג'ונגל בין אנשי הנהר, צועק לכל עבר את המקבילה הקסטג'אנית ל "מה המצב אח שלי, הכל טוב?" ומאושר מכל רגע.

זו העונה הגשומה עכשיו בג'ונגל והנהר עולה. כלי התחבורה העיקרי פה הוא הקנוּ, והכפר הקרוב נמצא במרחק של שעה חתירה בקנו, גם כן כפר, שלושה בתים, כנסיה, בית ספר, ופאב מקומי.
אה כן, מגרש כדורגל.

הטלפון הקרוב נמצא באיקיטוֹס, שעה בסירה מהירה, שלוש באוטובוס-נהר וחצי יום בקנוּ, במעלה האמזונס.
אחרי עשרה ימים בקנוּ כל מה שעובר לי בראש זה מרלון ברנדו ומרטין שין.
וגשם, הרבה גשם, אחרי הכל זו העונה הגשומה.

לזמן כאן אין משמעות. באנית המטען עליה הגעתי לכאן פגשתי אנשים שחיכו עליה יומיים, בערסל, כי היא צריכה להפליג "כל רגע". למרבה המזל המתנתי להפלגה רק שתים-עשרה שעות. אף אחד לא מתרגש מזה כאן, סך הכל יומיים.
מה הם יומיים ?

בכל יום ראשון אחרי הצהריים, השבת של הגויים, מתקבצים בכפר כל אנשי הנהר למשחק כדורגל. אין חשמל וסוללות למכשיר הרדיו הן מצרך יקר, מפעילים אותו רק כשיש לפחות מוקדמות של המונדיאל. כל הכפר מסודר סביב לקרחת ג'ונגל בגודל של מגרש כדורסל, עם שני שערי עץ מאולתרים. אין גבולות למגרש, ואין הרבה חוקים, אבל לא משחקים מלוכלך בג'ונגל, משחקים כדורגל, חוץ מהבוץ בעצם, גשם.
אין שעונים פה בג'ונגל חוץ מלג'ונגל עארס שלי. אז ראיתי הרבה משחקים בזמן הזה, מישהו צריך לקחת אותו, את הזמן.
בג'ונגל משחקים על כסף.
על נהר האמזונס בקנו

האוכל כאן חופשי, גדל על העצים. בננות, פפאיה, מניוק, אננס כל שחפץ לבכם, הנהר עמוס בדגה, להשליך חכה ולתפוס.

אבל האלכוהול בג'ונגל יקר, את הבירה בבר המקומי קונים רק תיירים. אנשי הנהר שותים את משקה שבעת השורשים. חזק הרבה יותר מבירה, ועולה רק שליש. הקבוצה המנצחת לוקחת את הקוּפה וכל החברה מתאספים בבר למשקה על חשבונה.

החיים בג'ונגל מעט יותר מודרניים מפעם, אבל כל כמה ימים מגיעה לכאן סירת מנוע עמוסה בתיירים, וכל אנשי הנהר מתפשטים, עונדים קישוטים מקומיים, צובעים את הפנים, ורוקדים בשביל התיירים. המזכרות שהם מוכרים הם לרוב ההכנסה היחידה שלהם. והמקור הבודד הזה של כסף הוא ההימור במשחק הכדורגל בשבוע הבא.

בשש בערב כשהשמש שוקעת, מציתים את הפתיל במנורות הקרוסין, מתרווחים בערסל, ומחכים לגשם. הגשם חזק יותר בלילה.
אני צריך לראות שוב את "אפוקליפסה עכשיו" .

החיים פה בג'ונגל זורמים בקצב אחר, הקצב של החופש. שקט ורגוע, ואת המוזיקה הנפלאה שמלווה את המחזה הירוק הזה. לא תמצאו בשום מקום על הסקאלה.

למה אני מספר מספר לכם את כל זה ? כי אני מתגעגע, בעיקר ליַלְדוּת של החופש שלי, ושליד הבית שלי בקצה של בקרית שמונה, היה ג'ונגל, לפחות כך קראנו לכמה עצים ונחל מצ'וקמק, שלילד בן שבע נראה כמו האמזונס לפחות.
היום זה כבר "פארק הג'ונגל", ויש בו שבילים ופחים וספסלים, והוא לא כל כך פראי כמו שהוא היה פעם. אבל כשיש מספיק גשם, והנחל עולה על גדותיו וכל הספסלים זורמים לעולם שכולו טוב. אפשר ללכת שם ולהרגיש קצת כמו בג'ונגל, עדיין.

תמימות היהודים [מערכון]

הבנתי שאם אני לא אעשה משהו, אף אחד לא יעשה משהו. ובגלל שמישהו חייב לעשות משהו עם מה שקורה פה, אז פתחתי בתור בדיחה קבוצה בפייסבוק שנקראית "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה" זה היה באוגוסט 2011 לפני שנה וחצי כשניסו להיפטר מהמחאה החברתית באמצעות חירחור מלחמה. ושכחתי מזה.
והנה בא אוגוסט 2012 והתחילה שוב קצת מחאה חברתית והתחילו שוב לחרחר מלחמות, ואפילו שלחו לי צו מילואים לספטמבר, ונזכרתי שוב בקבוצה שפתחתי "באחד בספטמבר כל המילואימניקים טסים לחו"ל ונותנים לחרדים לנצח במלחמה"
אבל לא מצאתי כרטיס טיסה, כי זו התקופה הכי עמוסה בשנה, וכל עמך ישראל טס לחו"ל ואפילו טיסות לאוקראינה אין בגלל איזה נחמן אחד.
אז אמרתי לעצמי מה אני פראייר? ככה אמרתי לעצמי, זו לא המלחמה שלי!
ובאתי למילואים ואמרתי "לא מתגייס, מה תעשו לי?"
ואמרו לי "אבל יש מלחמה!"
אז אמרתי "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובאו החברים שלי שחושבים אותו הדבר ואמרו "לא מתגייסים, מה תעשו לנו?"
ואמרו להם "אבל יש מלחמה!"
אז הם אמרו להם "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובאו גם החברים שלהם ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם החברים של החברים שלהם באו ואמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
וגם החברים של המשפחות שלהם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ובסוף כולם אמרו "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!"
ואף אחד לא הסכים ללכת למלחמה
מחאה חברתית עד הסוף
כמו שצריך.

ואז הסורים כבר היו על הגדרות,
וגם המצרים היו על הגדרות,
וגם החיזבאללה היו על הגדרות,
ואפילו הירדנים שיש לנו שלום איתם ראו ש "מלחמה על הז*ן! שהחרדים ינצחו אותה!" וגם הם היו על הגדרות.
ואפילו האיראנים באו היישר מאיראן והיו על הגדרות.

חיילים בוכים מכל מיני סוגים (הסבר כאן אם יש לכם פייסבוק)
ואז החרדים נכנסו לאוהלה של תורה,
והתפללו יום ולילה,
והתפללו עוד קצת.
ואנחנו אמרנו הנה רואים,
כל הערבים מסביב על הגדרות ואיפה אלוהים?
איפה?
בדיוק איפה שהוא היה בשואה,
זה איפה.

ואז יצאה יד אלוהים מהשמיים כמו שאומרים,
והורידה לַאטְמַה לאיראנים.
ובמקום שהייתה איראן נשארה כף יד ענקית של אלוהים.
ואז כל הערבים שהיו על הגדרות, ירדו מהגדרות והלכו.
והחרדים חגגו ואכלו קיגל וצימעס,
גם המזרחיים שבהם.

ומאז,
טפו, טפו, טפו..
עשיתי תשובה
התחתנתי
עשיתי חמישה ילדים
אחרי הכל,
בכל זאת,
יד אלוקים אתה יודע.

הנה תראה,
זה הילד השלישי שלי, שאלתי-אל.
אתה רואה.
איזה חמוד.
מה שאלת שאלתי-אל?
לא, אין עוף לשבת.
יש מיתון.
לך לשחק.

ס'אמק
האמא שלהם כל הזמן מבטיחה להם עוף לשבת.
גם כן האלוקים הזה,
לַאטְמַה לאיראנים עם ברקים ופיצוצים,הוא יכול.
אבל קצת עידוד צמיחה,
לא,
כלום.

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.
היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985
בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.
פלסטיק כתום שולט!
וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.
הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.
הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.
אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.
כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.
אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.
שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.
שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012
פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף
האייטיז כבר כאן.
ואתם?