פשוט: ציור

‏הצגת רשומות עם תוויות ציור. הצג את כל הרשומות

על היצירה והדרך

עמוד ראשון בסקצ'בוק בודהה מביט מהאבן באחד השערים של טא-סום

אמנם עוד לא בישראל אבל אחרי שלושה חודשים ושבועיים וקצת לפני שיבתי זה זמן טוב לסכם רצונות , לא מטרות כ זה לא צבא פה, רצונות מול מציאות. אז לקחתי איתי בתיק סקצ'בוק של מולסקין לצבעי מים וקלמר ג'ינס עם עפרונות, כמה מרקרים שחורים ואחד חום, שני טושי מכחול מים יפניים בצבע אפור וכחול וקיט צבעי מים לדרכים של שמינקה. כוס מתקפלת ושפריצר, קאפה בגודל A3 ושני קליפסים ממתכת אחד לדף ואחד לערכת צבעי המים. עט פרקר. וזהו חומרי יצירה.

התקדמות עם האפור והכחול שהבאתי מהבית וטושים של משרד שקניתי במכולת בהאנוי כי טט והכל סגור

מה קניתי? שתי מחברות לכתיבה, שני בלוקי ציור לצבעי מים 135*195 מ"מ, מכחול אחד אמיתי שני מכחולים סינטטיים שממלאים במים, 20+ טושי מכחול מים יפניים במגוון צבעים. מכחולי קאליגרפיה ודיו ומלא אינסטרומנטים שמתלווים לזה. מרקרים אדום כחול ירוק שחור של משרד. 10+ שפופרות של צבעי מים רובם כסף וזהב, לחיי הקיטש! ואני לא זוכר מה עוד.

יותר צבע ויותר משוחרר

למה כל זה? זה הבריחה זה מה שזה. בהתחלה ברחתי מלצייר. חודש וחצי לא עשיתי קו בשום בלוק, וכבר חשבתי להיפטר מהכל, קניתי מקלדת בלוטות' וטוש לבן כדי לכתוב עליה אותיות בעברית וכתבתי, אם אני לא מצייר אז אני אכתוב! זו הייתה הבריחה של החצי הראשון, כתבתי על מטאל ג'קט כדי להשאיר את זה מאחור, זו הייתה מחברת כתיבה ראשונה אבל לפני שכתבתי את זה ברחתי לכתוב על הראמאיאנה. ובסוף שרפתי את המחברת של מטאל ג'אקט בטקס גירוש שדים ושינוי המזל והבאת הטוב בהוסטל בהוי-אן בויאטנאם ומלחמת ויאטנאם נשארה מאחורי, את הספר שכתב פרי דין יאנג על שון פלין קראתי בין ויאטנאם לקמבודיה והשארתי אותו על אי קטן בקמבודיה ששם שון סיים את חייו, כנראה. תקראו את הספר. באותו הזמן שקראתיו הסופר סיים את חייו אי שם בארצות הברית. התחלתי לכתוב עוד משהו שהיה אמור להיות ארוך יותר ורציני יותר והייתי צריך לברוח ממנו, אז ברחתי על אופניים לאנגקור ומצאתי בדיוק את מה שהייתי צריך בשביל הבריחה, מוזה. במקדש באיון באנגקור הוצאתי את הסקצ'בוק והתחלתי עם מרקר שחור, ואז חום, ואז קצת טוש אפור וכחול. זה אחרת ממה שאני מצייר בבית, כל ציור נמשך כמה ימים, ומתחיל בעפרון וממשיך בתיקונים ופה שיחררתי. אי אפשר לתקן מרקר שחור על נייר לבן, ואי אפשר לתלוש דף מסקצ'בוק. צריך להשלים עם הטעויות, לקבל אותן ולהמשיך הלאה. אז התחלתי לטעות בכל עמוד קצת פחות, ולהיות משוחרר ולצייר מהתרשמות כמו הצרפתים, ויש פה מלא צרפתים. ומדברים פשוטים המשכתי למציאות קצת יותר מורכבת ואחרי שהקשקושים התחילו לקבל צורה קניתי עוד צבעים ואז הקשקושים איבדו את הצורה שלהם והייתי צריך למצוא אותה מחדש. ואחרי שמצאתי איך הקשקושים עם הצבע צריכים לעבוד פתחתי את השמינקה שהבאתי מהבית והוספתי עם מכחול עוד צבע והקשקושים איבדו את הצורה בפעם השנייה והייתי צריך למצוא אותה שוב. אבל עכשיו היא בסדר, הצורה של הקשקושים, עד שאני אנסה משהו חדש והיא תלך לאיבוד שוב. כל זה כדי שאוכל לברוח מלכתוב אז אני כותב את זה בצ'יאנג מאי ויש פה מקדשים יפים, ופסלים יפים ואנשים יפים.

מקדש סבן-אילבן ברחוב בצ'יאנג מאי, תאילנד

אני אוהב את המקדשים פה, בעיקר בגלל שהם לא שלי, אין לי כל ענין דתי, ואחד הדברים היפים פה זה שגם אנשים חופשיים, כאלה שלא משויכים לאף דת ולא מאמינים בדת אבל כן מאמינים במסורת, בטקסים, ובעיקר בפעולות, לא ממש אמונות תפלות. ההתעסקות עם האמנות הדתית, הפסלים והציורים במקדשים פותחת פתח לקראפט הדתי ומשם לקראפט החילוני ומשם לאמנות החילונית. הביטוי הצורני לגיבורים המיתולוגיים שמשתנה בין אזור לאזור ובין מדינה למדינה כל כך מגוון שהוא מעורר קנאה במיוחד ליהודי שאין בתרבות שלו לא פסל ולא תמונה ואין מגוון ביטויים צורניים לאברהם ולמשה ולנמרוד, וכל קהילה עם הביטוי האמנותי שלה. איזה בזבוז של מיתולוגיה יהודית ואיזה בזבוז של דת שהשאירה את האמנים שלה בחוץ ולא מצאה להם מקום. תציירו מפות תקיפה ותגלפו חץ וקשת. היודאיקה כל כך נכה לעומת העושר של המזרח. הקירות של אנגקור וואט נחש הנאגה מרובה הראשים שנמשך מצד אחד על ידי השדים ומצד שני על ידי האלים, צבא הקופים בראמאיאנה התאילנדית, האנומן וראמה, הדרקונים מההשפעה הסינית והנחשים מלאוס וחדי הקרן והמלאכיות והאלים. ובמיוחד הטוב והרע שנמצאים בעולם ונאבקים אחד בשני כדי איזון, והפנים המביטות מהאבן באנגקור. אנחנו לא הדת הנכה היחידה, הנצרות מתמקדת בישו ומריה וזהו, עם חריגות קלות פה ושם של מלאכים וקצת מיכאלנג'לו והאיסלם כל כך נגד ביטויים ברורים שהוא מתיר רק צורניות מופשטת.

אני כל כך מקנא בעושר הויזואלי הזה.

ויש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אני מקוה שאני לא אברח מהם. פיסלתי פיל בלואנג-פראבאנג בלאוס ומילאתי שני ספרי סקיצות בויאטנאם, ואני מצייר עכשיו בתאילנד ויש לי כל כך הרבה רעיונות.

רשימה חלקית:

הסקיצה הראשונה מאנגקור – הדפס מתכת 2 צבעים
הסקיצה הראשונה מאנגקור – הדפס רשת 2 צבעים
בלאגאן בלונים בכיכר – חולצה לטרדלסס
אופנועים – חולצה לטרדלס
3 ציורים באקריליק 1*1.5 מטר
הדפס ראואנה מתכת 5 צבעים כולל זהב (אולי גם הדפס עץ)

מה אני מציב לעצמי? שליש מההכנסות בשנה הקרובה מאמנות* ולחסוך מספיק כדי לטוס שוב למזרח.

קנו אמנות – רצוי מאמנים, גם קראפט נחשב אם קניתם מהאמן ולא מסוחר, תחשבו על הקירות שלכם ומה אתם רוצים שיהיה עליהם, מה זה אומר? מה זה אומר עליכם? נקטו עמדה. אם אתם לא אוהבים את האמנות שלי אני מכיר כמה אמנים שישמחו להכיר אתכם. כשביקרתי בקמבודיה ויתרתי על בורות ההריגה, הספיקו לי אתרי המלחמה בויאטנאם, אבל קניתי ספר סיפורים קצרים של סופרים קמבודים וקניתי פסל פיל של אמן קמבודי שחצב אותו מולי. הפעולה הראשונה שעושה כל דיקטטור היא להוציא להורג את האמנים, הם מפריעים לו. בקמבודיה פול פוט הוציא להורג את כל הסופרים שלא הצליחו לברוח ואת הרקדנים והזמרים והנגנים והציירים והפסלים וכל מי שיצר משהו.

קניתי ציור מאמנית לאואית שמדפיסה ידנית הדפסי עץ מדהימים. וגם פיל מאבן מהפסל עצמו ובמבוק באנג שנוצר במיוחד בשבילי, וקלמר לטושי צבעי מים היפנים שנרקם מולי וישבתי מול צייר ויאטנאמי על האגם בויאטנאם שצייר אותי קצת אסייתי, אבל היי אנחנו כולנו אסייתים, לא? ופגשתי אמנים מעולים שיוצרים בכל מקום.

חזרה להתחלה רק בגלל שכדור הארץ הסתובב מהר מדי והעצים הסתירו לי את השמש.

יאללה כתבתי מספיק, אחזור לצייר.

חייל משתין ליום העצמאות (הסיפור שמאחורי הציור)

כתבתי הרבה על הציור שלי 'חייל משתין בצד הדרך' על כל מיני גלגולים שלו, אבל לא על איך שהוא התחיל, אז הנה.

אתם בטח כבר יודעים על הפינה החמה שיש לי לאוטובוסים, במיוחד כאלה בלי מזגן ביום קיץ חם. אבל הסיפור הזה הוא לא על אוטובוסים, הוא על נהגים. נהגי אוטובוס.

פעם היה רק אגד, והחוקים היו המלצה רופפת, ולא היתה אף תוכנית ברדיו שהיית יכול להתלונן על תחבורה ציבורית. אז האוטובוס שהיה יוצא מאיפשהו לאנשהו היה נוסע על הדרך ואוסף את כל מי שעמד בצד בלי קשר לתחנות, ומוריד את כל מי שהיה רוצה, איפה שהוא היה צריך בלי קשר לתחנות, והיה מפזר את הנוסעים אם כבר עברו השעות של השירות פנימי, ובקיצור שכונה (במילעיל). וזה היה מעולה, כי אף אחד לא מיהר לשום מקום, וגם לא היה שום מקום שאפשר היה להגיע אליו, חוץ מלמילואים בסיני או משהו. כי היה חרם ערבי ולא היה פה כלום, אולי קצת וידיואים מוברחים מלבנון וטלויזיות צבעוניות. ולטוס לחו"ל עלה מלא כסף.

אז לנהג אוטובוס היה זמן, הוא היה עוצר בדרך כדי שהנוסעים יוכלו לעשות פיפי, וגם הנוסעות, וגם ילדים קטנים.

זו הייתה התקופה לפני המיזוג אויר, אז החלונות היו פתוחים, והסיגריות דלוקות. והיו מלא מדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון. כי הוא פתוח.

ואז איזה מישהו המציא את המזגן.

ואם יש מזגן אז החלונות נסגרים.

והמעשנים, מעשנים.

ואז אנשים התחילו לריב.

אז זרקו את המעשנים לספסל האחורי.

אבל אז הגיע הסרטן, ושוב התחילו לריב.

אז האנשים יכלו לעשן רק כשהאוטובוס עוצר בשביל להשתין.

אז חוץ מהמדבקות שאסור להוציא ראש או יד דרך החלון, הוסיפו את המדבקות שאסור לעשן.

אבל המיזוג אויר היה חרא, אז עדיין היו חלונות נפתחים באוטובוס לימים חמים במיוחד כשהאוטובוס מלא. ומידי פעם מישהו היה פותח חלון ומעשן דרך החלון.

ואז קרה הדבר הנורא מכל, מאיזושהי סיבה מטופשת החרם הערבי קרס. ופתאום התחילו לייבא לכאן כל מיני דברים שאנשים רצו לקנות, וכל מיני אנשים שאנשים אחרים רצו לפגוש. ואפשר היה לטוס לחול בזול. ופתאום לאנשים היה לאן להגיע, והם רצו להגיע בזמן!
כדי להספיק ל-SALE, וכדי להספיק לפגישה, וכדי להספיק לטיסה!

והמיזוג אויר השתפר ונעלו את כל החלונות.

ואסור היה לפתוח חלונות כדי לעשן, וגם אי אפשר היה להשתין יותר כי האוטובוס צריך להגיע בזמן.

ואז הגיעה הנאכבה של התחבורה הציבורית, האינטרנט.

והאחריות החברתית, והערבות ההדדית והדרישות מהציבור, כדי שהאוטובוס ייצא בזמן, ויגיע בזמן, ולא יעשנו בו, ולא יוציאו ראש או יד דרך החלון, ולא לעצור איפה שאין תחנה, ולא לעצור להשתין!
וכדי לרצות את ההמון התחילו לשלוח פקחים ולחלק דוחו"ת.

והנהגים התחילו להתנצל ולהמשיך לנסוע.

ולריב עם קשישות על סלים שהם לא יכולים לעצור אם אין להם תחנה,

ולריב עם אמהות לילדים שלא יכולים להתאפק.

ועם מעשנים מכורים שלא יכולים שלא לעשן.

ואנשים התחילו לתכנן את הנסיעה בתחבורה הציבורית, ולהשתין לפני, כי לנהג אסור לעצור. ולעשן לפני, כי אסור. ולקחת צידה לדרך, ולדאוג לעזרה עם הסלים.

ואז באיזו נסיעה ב-842 ביום שישי בצהריים, עם מיזוג וחלונות נעולים, ובלי עישון, ובלי להוציא ראש או יד דרך החלון, ועם ילדים שמתאפקים וקשישות עם סלים, ה-842 עוצר באמצע שומקום, בין פרדס חנה לואדי ערה. וכל הנוסעים מחסירים פעימה כי אולי האוטובוס נתקע והם הולכים לבלות את השבת באום-אל-פאחם. הדלת נפתחת, ויורד חייל עם כומתה אדומה ואם-16 ניגש לצד הדרך, פותח מכנסייו, משתין, מנער, רוכס, עולה לאוטובוס חזרה, מודה לנהג, והאוטובוס ממשיך לנסוע.

מלא חיילים משתינים, יציקה אקרילית על דיקט

כי לא קשישה עם סלים ולא אם לילד מתאפק, ולא מכור לסיגריות יעצרו אוטובוס של אגד, אלא חייל בדרך הביתה שחייב להשתין.

יום עצמאות שמח.

סדנת חומרים - פוסט מצולם

בחודש וקצת האחרונים השתתפתי בסדנת חומרים (באקדמיה לציור פיגורטיבי - אמיר ניר - בקיבוץ הגושרים) (סדנאות שלקחתי בעבר אצל אמיר ניר)

מהי סדנת חומרים?

לא, לא בישלנו מתאמפטמין בתחתוני סבא לבנים בקרוואן במדבר, וגם לא גידלנו עציצים במרתף. אבל כן ערבבנו, בישלנו ומתחנו כל מיני חומרי ציור. גם מודרניים וגם מהמתכונים של הסבתא של מיכאלנג'לו.

משהו הלך לאיבוד בעולם המודרני, שהכל מגיע מן המוכן, עם תוית.
כל הפן המחקרי בלהיות אמן נעלם מן העולם.
הכל 'Ready Made'

אז לא
לא הכל.

מתחנו בדי פשתן אמיתיים על מסגרות עץ.
צבענו אותם ב'דבק עצמות' שבישלנו לבד.
וגם מרחנו עליהם ג'סו ושייפנו והכל כדי להכין בד אמיתי, שמרגיש אחרת לגמרי.
והכנו ניירות עם שלק לציורי שמן,
ושיחקנו עם דיו,
ועם טמפרה, שזה פיגמנטים וחלמון.
וצבעי מים,
וכל מיני סוגים של מכחולים.
וסכין,
ועוד כל מיני דברים שפותחים את הראש.

וגילינו שלכל דבר יש מחיר שמשקף איכות
יש קקה
יש Student שזה קצת יותר טוב מקקה
יש Studio שזה קצת יותר טוב מ Student
ויש Artist שזה יותר טוב מ Studio
ככה זה

והיה כיף.

מצורף אלבום מצולם של החוויות :)

לפרטים וסדנאות
העמוד של האקדמיה לציור פיגורטיבי בפייסבוק

אמיר מטביע נייר לצבעי מים 500 גרם!

על נייר אמיתי לא מתפשרים

ככל שהצבע יותר יקר, תכולת הפיגמנט יותר גבוהה, ככה זה

אמיר מדגים עבודה בצעי מים, רטוב על יבש

מורחים שלק על נייר, הכנה לצבעי שמן

אמיר מציג דוגמאות לציורי טמפרה (הימני למכירה, את השמאלי הוא לא מוכן לשחרר :)

עם החלמון מציירים מסתבר, עם החלבון עושים מרנג

חביתה כחולה

התנסות בסדנה

אמיר מאחורי החומרים

דבק עצמות (Rabbit-skin glue)

מבשלים ארנבות

בד פשתן אמיתי

עדיין מבשלים, זה לוקח זמן..

מותחים בדים

כלים, כלים

צבע לצבע

השולחן של המאסטר

הפסטלים של רוני

השולחן של המאסטר

משחקים בדיו

עלילות הטרמפיסט

אחרי השתתפות בפרויקט המנהרה בשנה שעברה עם האמן עדי סנד (כתבתי על זה פה) התחלתי לעשות עוד ועוד שבלונות מהציורים שלי. קצת השתתפו בתערוכה בברלין, וקצת על קירות בכל מיני מקומות.

התוצר האחרון הוא סדרה של הדפסים של הציור 'הטרמפיסט' מ-2010. הרבה דברים עברו על הטרמפיסט מאז, הנה כמה מהם..

גלופת הטרמיסט הצבועה (תלויה אצלי בבית) אקריליק על עץ

גלופת הטרמפיסט לפני הצביעה

הדפס בודד שיצא מהגלופה אחרי תיקונים

הדפס שבלונות ידני 1/10 אקריליק על נייר קראפט חום

ערימת הדפסים חתומים וממוספרים

הטרמפיסט המקורי, נמצא אצל דן ושרון מיכאלי

חוץ מהטרמפיסט ישנם עוד מספר הדפסים, איש ברוח, עץ, איתמר, כדור אצבעות.. ועוד כמה בדרך. אם מישהו רוצה לקחת את אחד מהם טרמפ, שייצור קשר.

להתראות.

דרור

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.

היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985

בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.

פלסטיק כתום שולט!

וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.

הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.

הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.

אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.

כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.

אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.

שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.

שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

האייטיז כבר כאן.

ואתם?

גרביים אדומים

כשהייתי קטן, לפני שהאח הכי קטן שלי עוד נולד, והיינו רק שלושה, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני.

הייתה לנו מגירת גרביים משותפת.

אמצע שנות השמונים, גרביים של מפעלי טקסטיל ציוניים מהפריפריה.

לא אדידס ולא נייקי ולא שום דבר כזה.\

גרביים לבנים עם מקסימום פס של צבע למעלה מבחוץ כדי שלא נגרוב אותם הפוך.

אני יודע שגרביים זה גם זכר וגם נקבה ושהם יכולים להיות דו-מיניים, אבל רוב הגרביים במגירה היו זכרים לבנים אשכנזים, פרט לשלוש זוגות של גרביים נקבות אדומות.

המגירה הייתה מתחילה את השבוע מלאה בגרביים לבנים זכרים, ומתרוקנת לאיטה בהמשכו.

בדרך כלל היא הייתה מתמלאת מחדש בגרביים קצת לפני שהייתה מתרוקנת לגמרי. גמדים, נו.

אבל היו שבועות שהיא הייתה מתרוקנת כמעט לחלוטין.

תמיד זה היה קורה בזמן הכי לא נכון, ביום שיש שיעור ספורט וצריך ללכת לבית הספר עם נעליים.

כשזה היה קורה היינו הולכים מכות, אחותי הגדולה, אחי הקטן ואני, על מי ייזכה בזוג הגרביים הלבנים האחרון. היא הייתה הכי חזקה והוא היה הכי קטן. אז תנחשו מי זכה בגרביים הלבנים?

שנאתי ללכת לבית הספר עם גרביים אדומות, הייתי לובש טרנינג ארוך גם בקיץ, ומותח את הטרנינג כדי שאוכל לדחוף אותו לנעליים.

הייתי מנסה לא להתיישב כדי שהוא לא יעלה למעלה וכולם ייראו שיש לי גרביים אדומות.

זה לא היה קל.

פעם בכיתי על זה לאמא שלי ושאלתי אותה למה היא לא זורקת את הגרביים האדומות לפח.

לגרביים היה סיפור.

במלחמת יום הכיפורים ב-1973 אבא שלי היה מגוייס ובתעלה (תעלת סואץ ד.מ.) במשך שבעה חודשים. ובאותו זמן אמא שלי הייתה מגויסת לקשר של פיקוד צפון. אמא שלי הייתה יוצאת פעם בכמה שבועות אבל אבא שלי היה תקוע בסיני.

היא ניסתה לשלוח לו חבילה עם כל מיני דברים שהיו חסרים, ובין השאר גרביים.

אבל עד שהיא הייתה מגיעה הביתה ביום שישי, בחנות היחידה בקרית שמונה שמכרה גרביים, לא היו גרביים.

לא גרביים צבאיות,

לא גרביים לבנות

ולא גרביים בשום צבע אחר פרט לאדום.

כי כולם שלחו את כל הגרביים עם הצבעים של הבנים לחיילים והשאירו את הגרביים עם הצבעים של הבנות.

אף אחד לא העז לשלוח לחיילים חבילה עם גרביים אדומות.

אף אחד פרט לאמא שלי.

אז היא שלחה לאבא שלי קופסא עם התנצלות וגרביים אדומות לתעלה.

כשאבא שלי חזר מהמלחמה עם הגרביים האדומות, היא שאלה אותו למה הוא עדיין לובש אותם?

והוא אמר שזה הדבר הכי טוב שהיא יכלה לשלוח לו.

הם היו מכבסים את הבגדים שלהם ותולים לייבוש והיו צריכים להעמיד שומר שיישמור עליהם כי הייתה מלחמה וכל פעם שכוח של חיילים היה עובר ליד כוח אחר הם היו מרימים להם כל דבר אפשרי.

ואם השומר היה נרדם אז היו גונבים להם את כל הגרביים.

כמעט את כל הגרביים.

וככה היו לאבא שלי גרביים נקיות ויבשות ואדומות, כי אף חייל לא העז לגנוב גרביים אדומות.

אני לא זוכר אם ניסיתי לספר את סיפור הגבורה הזה לחברים מבית-הספר כשצחקו על הגרביים האדומות מיום הכיפורים, אבל אני יכול לנחש את התגובה שלהם.

ולמרות הסיפור עדיין לא רציתי לגרוב אותן,

אבל הייתי רק בן שמונה.

* הפוסט נכתב במקור ב 2012, אחרי ארבע שנים אבא שלי נפטר ובסיפורי שבעה גיליתי שאמא שלי שישבה בקשר בפיקוד צפון הייתה מנסה בלילה למצוא את אבא שלי ואת אח שלו בסיני באמצעות קישור של קווי נל"ן מצפת ועד התעלה כדי לבדוק שהם בסדר ואם הם צריכים משהו, אז היא שלחה גרביים אדומות גם לאח שלו ראובן שלחם גם הוא בסיני. באחד הימים הוא מגיע לפלוגת טנקים ורואה גרביים אדומות תלויות לייבוש וככה שנייהם הצליחו להיפגש אי שם בחצי האי סיני במלחמת יום הכיפורים.

חייל עם גרביים אדומות משתין בצד הדרך, הציור הנ"ל נמכר לבחור גרמני והוא טס לחו"ל והגיע בשלום, ומעכשיו הוא משתין בנחת בברלין, גרמניה.

זה אותו הסיפור רק באנגלית שכתבתי לבחור שקנה את הציור:

The story I got is about the red socks.

When I was a child, me, my brother and my sister got a common drawer with socks. And among the white and grey socks were two or three pairs of red socks.

The drawer was getting empty during the week and filled back at the weekend after the laundry day.

We didn't want to wear the red socks because it was funny to wear red socks to school when you were 7 or 8 because all the other kids make fun of you. So we used to fight about who will take the last white pair.

I got to wear them sometimes because my sister was older and stronger than me, and my brother was younger and cry-er :)

I asked my mother why we got these socks and why didn't she throw them away?

And then she told me the story about them.

In the Yom Kippur War (1973), my father was drafted for 7 months and served in the Suez Canal in Sinai. And my mother was drafted for 6 months and serve in the Golan Heights, and she used to come home every few weeks, but my dad was stuck in Sinai. (We live near the Golan Heights in the north, and the Suez Canal is as far as you can get :)

So my mother wanted to send him a package but because she went home only on the weekends and there was only one store in the town where she lived that sold socks, at the weekend they only got what no one wanted to buy and no one wants to buy red socks to send to their soldiers during a war, even not as a joke.

But my mother didn't have any options, and she send my father a package with a letter saying that she was sorry she could get only red socks.

When my father got back home, and she asked him about it, he told her it was the best thing she could send him. They used to wash their clothes and hang them to dry, and if they didn't watch them, some soldiers from other companies could come and steal them. After all, it was a war. And the only thing no one wanted to steal was my father's red socks, so he got enough socks through the whole 7 months.

I still didn't want to wear them.

But I was 8 years old.