תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות ילדות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ילדות. הצג את כל הרשומות

קוטג'

*נכתב ב 6/2/2003
* פורסם במקןר ב www.uhm.nu/inc

כשהייתי קטן, משהו כמו ארבע, אולי קצת פחות. הייתי אחראי על המכולת.
אחותי הגדולה סירבה לצאת לבד מהבית, ואמא שלי חבקה תינוק קטן. האח שלי.
להשאיר אותו לבד איתי או עם אחותי , היה דבר מסוכן, מאוד מסוכן.
אז כל פעם שהיה צריך לקנות משהו היו שולחים אותי.
זה לא היה כל כך קשה ה 'מכולת בן-לולו' הייתה מאה מטר מהבית, ראו אותה מחלון הבית שלי במרומי הקומה השלישית בבנין בן ארבע קומות.
גם את הכביש ראו.
אז הייתי יורד למטה נעמד על שפת המדרכה ומחכה שאמא תגיד לי לחצות.
היא הייתה מסתכלת לצדדים לבדוק שאין אף אוטו ושזה בטוח .
אני הייתי חוצה ונכנס למכולת.
אמא שלי הייתה מחכה עד שאני אצא כדי להגיד לי מתי אני יכול לחצות בחזרה.
הייתי חוצה בחזרה וחוזר הביתה.
ב 'מכולת בן-לולו' היה הכול.
הייתה מכונה גדולה ידנית בשביל הגבינה הצהובה. היום קוראים לה עמק, יכול להיות שגם אז. אבל בגלל שלא היה סוג אחר אז קראו לה סתם גבינה צהובה. ואם הייתי צריך לקנות גבינה צהובה אז זה מה שהייתי קונה.
והייתה מכונה חשמלית בשביל הנקניק. שהיה כמו הסלמי הרגיל שקונים רק יותר גדול. אבל שצריך נקניק אז זה זה.
היה את הקרמבו הרגיל ואת הקרמבו בתוך הגביע של הגלידה שהיה ממש בלוף ובכלל לא היה לו טעם של גלידה. וגם לא טעם של קרמבו.
כשאמרו לי לקנות שוקולד זה היה של 'עלית' , אדום ועם פרה. ואם רציתי להתחכם הייתי קונה את השוקולד העבה בשביל הבישול. קראו לו 'דפנה' ( יש אותו גם היום ) ואי אפשר היה לשבור אותו לפי הקוביות כי הוא היה ממש עבה , גם לחתוך אותו עם סכין אי אפשר , וזה רק השאיר סימנים לבנים כאלה של שוקולד מגורד. אז פשוט היינו פותחים את הקצה, אוכלים עד שנמאס, ומחזירים למקרר.
החלב היה רק בשקיות.
הגבינה שלא הייתה צהובה , הייתה לבנה.
הגבינה הלבנה הייתה בקופסת פלסטיק ירוקה.
בעצם גם הקוטג' , שזה הגבינה הלבנה עם הגושים , היה בקופסא ירוקה.
הלחם השחור היה לבן.
גם הלחם הלבן היה לבן, רק שהיו לו גם שני פסים.
הייתה אשל אדומה לבנות.
וגיל כחול לבנים.
דני לכולם.
ויוגורט, סתם יוגורט , בלי שטויות בפנים.
בדרך כלל הייתי צריך לקנות חלב, קוטג' וחצי לחם שחור.
יום אחד ביקשתי מהמוכר חצי לחם והלכתי לכיוון המקרר של החלב. היה זה מקרר גדול לחלק העליון היו דלתות עם חלונות שקופים. ולחלק התחתון היו דלתות ברזל אטומות. פתחתי את אחת הדלתות האטומות ולקחתי שקית חלב, צריך תמיד לבדוק שהיא לא נוזלת. ואז פתחתי את הדלת השקופה של הקוטג'.
מה זה ?
חצי מהקוטג' היה בצבע ירוק , והחצי השני בצבע סגול.
יצאתי החוצה בריצה נעמדתי על שפת המדרכה בצד של החנות והתחלתי לצעוק לאמא.
אמא שלי נבהלה פתחה את החלון וצעקה לי בחזרה "מה קרה ?"
"קוטג' ירוק או קוטג' סגול ? "
kid_final.jpg
( איזה מזל שאני לא ילד קטן של היום שצריך ללכת לחנות, הייתי משתגע).
ולמה פרץ הנוסטלגיה הזה ?
הלכתי לבחור לכנסת בשבוע שעבר , בבית הספר היסודי שלי. בדרך חזרה הביתה נכנסנו אחי, אני ועוד חבר למכולת שנמצאת ליד, לא זו מהסיפור, והמוכר אפילו זכר אותנו, אחת עשרה שנים אחרי, איך שהזמן רץ. קנינו קוטג' 'שטראוס' החדש ( במשפחה שלי קוראים לו קוטג' של שמאלנים בעיקר בגלל שרק אני אוהב אותו יותר מהמקורי, משהו על ' אבל גדלנו על הקוטג' עם הבית ' וכאלה ). מלבד הקוטג'' קנינו עוד כמה דברים. המוכר ארז לנו את הקניות בשקית, יחס אישי, היו גם חילופי ברכות ואיחולים, בדרך החוצה , אחת הקונות ביקשה חצי לחם שחור.
עדיין מוכרים חצי לחם שחור.
בתור אחד שזורק כל כמה ימים לפחות חצי לחם , שנקנה בחנות הכלבו הנמצאת בקניון ליד ביתו. יש משהו במכולות השכונתיות הללו שמעורר בי געגועים.
אגב, אין לי חולצה של זהו-זה! אבל אם למישהו/י יש , אפילו תמונה שלו/ה קטנ/ה-צ'יק לובש חולצה של זהו-זה! שישלח , אני מבטיח לפרסם .

רגע של רומנטיקה של תושב גבול הצפון

אי שם בסוף האייטיז עוד כשהן היו שנות השמונים, חדירה תמיד לוותה בפצצות תאורה. חדירה של מחבלים אני מתכוון. הטלפונים היו קוויים ואת האסמסים של ההתראות היינו מקבלים דרך הנ"נ עם הרמקול שהיה מסתובב בעיר וכורז בצרידות להסתגר בבתים, לנעול את הדלתות ולכבות את האורות. בשביל לדעת מה קורה באמת היינו מציצים דרך השלבים של התריס ומחפשים נפילות במקרה של קטיושות, או שובלים של פצצות תאורה. היינו יודעים איפה האירוע לפי האזור המואר ואת החומרה שלו לפי כמות הפצצות באוויר. אם היית מקושר מספיק עם איזה אבא במילואים או אח חייל, היה לך בבית מצנח של פצצת תאורה. וככל שהיית יותר מקושר הוא היה יותר גדול (היה גם זנב של מרגמה כמחזיק עטים וזויל של פגז בתור עציץ עם קוץ או כמחזיק מטריות, אבל זה לסיפור אחר).

אני זוכר פעם אחת שעליתי בערב לשחומית, למי שלא מכיר זו גבעה מיוערת בתוך קרית שמונה שעליה מוצב מצפור של קק"ל שמאויש בעת שלום בתצפיתן שריפות של קק"ל ובעת מלחמה במילואימניק משועמם של הג"א. הג"א זה הפיקוד העורף של שנות השמונים, מה יהיה אתכם, אתם לא מבינים כלום. אז עליתי על השחומית בערב בגלל איזה א"ש לילה של הצופים, היה חושך ואני עופפתי לעצמי כרגיל עד שהגעתי למצפור. בחנייה של המצפור היה נ"נ צהל"י וחיילים עם משקפות ואףחד מהם לא הבין מה אני לעזאזל עושה שם. ואני אומר לעזאזל בגלל שהייתי די חנון ולא הכרתי את שאר הקללות הצה"ליות שלהם. ואתם בטח לא רוצים לדעת מה הם חושבים על א"ש לילה של הצופים. ואז ההוא מהג"א שזה הפיקוד העורף של אז אמר לי:

"ילד אתה משוגע? יש נמר ג' לך הביתה!"

זה לא היה סתם נמר ג'. אה, נמר ג' זה היה הכינוי פעם לחדירה. לא מספיק מפחיד שמחבלים עוברים את הגבול עוד קוראים לזה נמר. הסתכלתי מסביב וראיתי את שורת פצצות התאורה מהר דב דרך מטולה ועד לקרן נפתלי. כל הרכס היה מואר, והפצצות זהרו בשמיים כמו שורה עצומה של פנסי רחוב ענקיים. בתור צופה, בעיניים לא בתנועת הנוער, אתה מעריץ כל פצצה, מעודד אותה, והיא בוערת ודואה לאיטה, שטה עם הרוח, היא דועכת ואתה מרחם עליה, היא מהבהבת בפרפורי גסיסה, ואתה חושב שהנה היא שבה לחיים. אך לשווא, היא מוחלפת בפצצה צעירה. זה ממכר כמו מדורה, כמו גרעינים, כמו טלוויזיה.

טוב, אז הלכתי הביתה.

פצצת תאורה - צילום אילוסטרציה

אחר כך הסתבר שהיה חשש לגלשן, וחיפשו אותו בשמיים בכל האזור, וכל הצופים שהיו אמורים להיות בא"ש לילה ברחו הביתה כשהם ראו את הפצצת תאורה הראשונה. ונזכרתי בזה עכשיו כי בימים האחרונים יש כל מיני נמרי ג' ופנתרי ג' וטיגריסי ג' בכל האזור, אבל בגלל כל אמצעי ראיית הלילה שיש היום אין פצצות תאורה יותר, ועל החדירות שומעים קודם כל בטוויטר, ואין שום סיבה להוציא את הראש מהחלון כדי לדעת מה באמת קורה.

אוטואים של עוף הגליל

* נכתב במסגרת סיפורים לבית אבא.

הרכב הראשון שאני זוכר שהיה לנו היה רנו-4 שנת ייצור 72 עם מנואלה.
הוא היה מניע בדרך כלל, אבל כשהמצבר נגמר, לא היה כסף למצבר חדש. היה צ'וק במכונית כדי לתת יותר דלק, אבא שלי היה הולך לקדימה של הרנו מסובב את המנואלה, האוטו היה מניע והוא היה חוזר פנימה סוגר את הצ'וק ונותן עוד קצת דלק. כשהיינו מתדלקים ואחר כך מניעים עם מנואלה, כל האנשים היו צוחקים עלינו. פעם נסענו עם הרנו-4 לכינרת, ואני אומר פעם כי נסענו לכינרת רק פעם אחת. שיגענו את ההורים שלנו שאנחנו רוצים כמו כולם לכינרת. הגענו לכינרת, ואחרי לילה אחד שישנו בבאגאז' עם סדין קשור מעל לאוטו שהמשיך אותו כמו אוהל ולול לאחי הקטן (לפני שהיה עוד אחד יותר קטן) לא רצינו יותר כינרת ובכינו שאנחנו רוצים הביתה. אז נסענו הביתה ובדרך עצרנו לפעם אחרונה של כינרת וסרבנו להיכנס למים, וטיגנו נקנקיות מיס לוסי וצ'יפס על גזייה, ויותר לא נסענו לכינרת.

אחר כך היה לנו טנדר שתי נַגְּלוֹת שאבא שלי קיבל מעוף הגליל. היו לו שני מקומות לנוסעים מקדימה, ואבא שלי היה לוקח אותי ואת אחותי וְשַֹם אותנו ביעד ואז חוזר כדי לקחת את אמא שלי ואת אחי הקטן. ככה היינו נוסעים בְּנַגְּלוֹת ממקום למקום. אני זוכר נסיעה אחת בטנדר באיזה יום זיכרון כשאני ואחותי היינו בנגלה ופתאום התחילה הצפירה ואני פתחתי את הדלת תוך כדי נסיעה, לפני שאבא שלי הספיק לעצור, כדי לקפוץ החוצה בשביל לעמוד דום. ילד אהבל בן 4. ואז אבא שלי עצר, וכל כך התעצבן על נסיון הבריחה מהאוטו שנשארנו לשבת כל הצפירה בטנדר. פוסט ציונות עוד לפני שהפוסט ציונות חשבה שהיא קיימת. כל כך שנאתי את הטנדר הזה.

אחרי זה היה לנו וַאן! ענק וירוק ושל עוף הגליל, המושבים מאחורה היו בצדדים, והיו מתקפלים כדי שיהיה מקום להעמיס מכונות. וחוץ מזה שהיה לו כל הזמן ריח של עופות, וכל פעם שהוא קפץ על איזה בָּאמפּ הכסא היה מתקפל עליך, הוא היה עובר בכל מקום! ובכל מקום אני מתכוון לפני שהיו רכבי 4X4 וכל מיני ג'יפים עירוניים, וכל השיט הזה, אנחנו נסענו איתו על כל גדה אפשרית של כל פלג אפשרי בגליל. אבא שלי המציא את הרכב חברה.

אחרי זה הגיע מיצובישי חדש מהשקיות. אני כבר הייתי בגיל עשרה וגבוה, והרכב היה יפני ולמרות שהיה וַאן הוא היה קטן ולְיַפַּנִים, אם הייתי יושב זקוף הייתי מעל קו החלון, וחוטף מכות בראש מהקפיצות. הוא כבר לא היה רכב שטח, וגם כל עמישראל השתלט על השטח וגם רשות שמורות הטבע, והצפת החולה, וכבר לא היה לאן לנסוע במילא, אבל הוא היה יופי של חילוץ אופניים שנתקעות, וגם העביר מלא תכולות של דירות ממקום למקום :)

ועכשיו אבא שלי נוסע על כסא גלגלים.

מבט ממרכז רפואי כרמל לכיוון דרום מערב, חיפה


(נכתב במרכז רפואי כרמל, חיפה, ספטמבר 2014)

בחזרה לעתיד 1985

באמצע שנות השמונים כשגרתי בשיכון, אחר מזה שאני גר בו היום. הייתה לנו מרפסת שהייתה מופרדת מהסלון בחלון זכוכית גדול. ולחלון זכוכית הגדול היה וילון יותר גדול בצבע חום עם עיגולים כאלה של סבנטיז. המרפסת הזו שהייתה מופרדת מהסלון הייתה הסטודיו לציור של אבא שלי.
היכנשהו - יואל מילר (אבא שלי), פלסטיק על עץ 1985
בשנות השמונים לפני שהמציאו את השכבת האוזון וכל הקונספרציה הזו, הפלסטיק שלט. הוא היה באופנה והכל היה מפלסטיק, ואם אפשר אז מפלסטיק כתום. הארונות במטבח היו מפלסטיק כתום, וגם הכסאות המסתובבים, וגם אחד הקירות בסלון.
פלסטיק כתום שולט!
וחוץ מכל הפלסטיק מסביב, אבא שלי היה מצייר עם פלסטיק.
הוא היה ממיס אותו בכל מיני חומרים שלא יכלו לפגוע באוזון כי עוד לא המציאו אותו, שהיו מסריחים במיוחד. ובגלל זה הוא היה עובד רק במרפסת כשהחלון זכוכית הגדול בינה לבין הסלון היה סגור.
הוא היה מפריד פלסטיק לפי צבעים בצנצנות של חמוצים, וריבות וכל מיני דברים אחרים שבאו בצנצנות. ובכל צנצנת הוא היה שם חומר שממיס את הפלסטיק ומחכה עד שהפלסטיק יימס.
אני חושב שההורים שלי היו ההורים היחידים ששמחו כשצעצוע היה נשבר, כי זה היה אומר שאפשר לעשות ממנו ציור חדש.
כשהיה חסר לאבא שלי צבע, כמו אדום למשל, אז כל הלבנים האדומות של ה'לגו' היו נעלמות.. ככה זה כשאבא שלך מצייר בפלסטיק.
אני זוכר שהייתי מציץ מאחורי הוילון שמאחורי חלון הזכוכית הגדול ורואה את אבא שלי שופך פלסטיק מומס על דיקט, ומכוון את הפלסטיק בעדינות עם סכין-ציירים. וכל פעם שזרם הפלסטיק מצנצנת החמוצים היה מתמעט היו נוצרות בועות קטנות של אויר בתוך הפלסטיק. אם הן היו נשארות בציור הן היו מתפוצצות בייבוש והיו נוצרים חורים קטנטנים כמו דבוקה של לועות געשיים, אז אבא שלי היה מכה עליהן בעדינות עם הסכין כדי שתתפוצצנה. החלקים הקטנים האלה של הבועות בציורים, היו החלקים האהובים עלי.
שלושים שנה אחרי, ואני מערבב פגמנטים לתוך מקשר אקרילי עם סכין, נאבק בבועות, מזיז את הצבע בעדינות על הבד. ונזכר.
שקיעה בטמפלהוף, 50*60 פגמנטים ומקשר אקרילי על בד, ברלין 2012
פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף

פרט מתוך שקיעה בטמפלהוף
האייטיז כבר כאן.
ואתם?