תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות יומן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יומן. הצג את כל הרשומות

מועדון העקורים - יומן מלחמה מתעדכן

מועדון העקורים

הפעם הראשונה שקריית שמונה קיבלה צו פינוי היה ביום שישי לפני שבועיים וחצי. למרות ההיסטוריה הביטחונית הענפה, היא מעולם לא פונתה במלואה בצו. ועל כן מצאתי את עצמי עקור, פליט, נווד, חסר בית. בית זה ביטחון ושורשים ומקום בלב ובראש ובמציאות. ואני? הביטחון שלי התערער, השורשים נעקרו, הלב השתבש והראש שקע במחשבות והמחשבות שקעו בהרהורים וההרהורים של המחשבות צפים ועולים חסרי אונים בראש שלי. בהיתי בתקרות, בתקרה של האוטו ברמזורים, בתקרה בבית קפה, בתקרה בחדר ילדים שבעצמם נעקרו מחדרם והועברו לאחר עם יותר בטון וחלון מפלדה.

שום דבר לא מרגיש שלך, אתה אורח בחיים של אחרים.

כולם יותר מנחמדים. מתחשבים, מרצים, שואלים, מתעניינים, "מה אתה רוצה? מה בא לך? מה מתאים לך? תרגיש בבית!"

לא רוצה כלום, לא בא לי כלום, לא מתאים לי כלום ולא מצליח להרגיש בבית.

ובאמת שזה לא באשמתם, זה באשמתי שהשרשתי שורשים, שבניתי מקום שהרגיש בית ושהתכנסתי בו בצורה הכי ביתית שיש. אבל עכשיו הוא לא שלי יותר, הוא כלי בידיים אחרות. אולי יחוסו עליו ואולי לא, אבל הוא איבד מהביטחון שלו, ומהביתיות שלו. הוא רק קירות רחוקים כרגע, בינתיים רק קירות.

קפה ויעל בכרכור - צבעי מים על נייר

כרגע אני מנסה לצוף בפרדס חנה. עשיתי כלים בבית קפה בערב להערמת המורל, המורל שלי באמת עלה כי הייתי עסוק בלשטוף כלים ולפלש אותם ולהניח את כולם במקום כמו במשחק לילדים אפס עד שלוש של להשחיל צורות לתוך חורים בקופסא. מקומיים צחקו בחוץ ואני נחתתי מהציפה שלי והתרכזתי בלהסיר חמאת שום ממגשי נירוסטה. פעילות מרגיעה את המחשבות, ומשחקי קופסא עוד יותר!

נחמד פה בפרדס חנה, אין אזעקות. יש פלאפל של "למה הזמנת פלאפל, היית צריך להזמין סביח" וגם פיצוחים של, נו, לא יבגני, איך קוראים לו? ואמנם הנחלים פה זרזיפיים אבל בבוקר הלכנו לרוץ על הים. בין המתקן האסטרטגי של חברת חשמל לבונקר האסטרטגי של השכן של ראש הממשלה בחיפוי מסוקי קרב של חיל האויר ובליווי אוניות של חיל הים, ומדי פעם עובר מטוס. אחרי הכל מלחמה זו מלחמה.

 

מועדון העקורים – דילוג צפונה

דילגתי צפונה לבקר את אחי ומשפחתו שנותרו מאחור בלהבות הבשן. זה קיבוץ במרחק עשרה קילומטר מהגבול, כל גבול, גם מסוריה. הוא מספיק רחוק בשביל לא לקבל הטבות מס ובשביל שלא יפנו אותו בצו. אבל הוא קרוב מספיק בשביל שחיילים יחסמו אותו וישמרו עליו, וגם מספיק קרוב כדי לשמוע את הנפילות בקריית שמונה. נראה לי שמוותרים על יירוטים בקריית שמונה, גם כי החיזבאללה יורים שטוח וקצר, אחרי הכל 2 ק"מ מהגבול, וגם כי פינו את רוב התושבים אז למה לבזבז 150,000 דולר על מיירט אם אפשר לסגור פיצויים על נזק בכמה עשרות אלפי שקלים.

מהרגע שהגעתי לכאן יש נפילות בקריית שמונה. שני מטחים פלוס טיל נ"ט ופגיעות ברחבי העיר. החלונות בלהבות קצת רעדו ופיצוצים הדהדו בעמק.

אופניים של אחייניות בקיבוץ - צבעי מים על נייר

נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של "תושבי קריית שמונה הנשארים בעיר- Y" כדי לדעת מה קורה. ליבי עודנו בקריית שמונה אבל גופי עמוק בפליטוּת. מפחיד אותי לחזור, העירייה הוציאה עוד הודעת פינוי, הפעם עם הבטחה לסיור של חיילי פיקוד העורף בין הבתים כדי לסמן אילו בתים פונו ובאילו נותרו אנשים. לא ברור את מי זה אמור לשרת, את כוחותינו? את כוחותיהם? את הגנבים? מישהי חיפשה גרביונים לגילאי 3-4 ואוברול שלם לגיל שנתיים. מישהי אחרת חיפשה סַפָּר לפלוגת חיילים פרועת שיער. שיגרה.

לקחתי את האחיינית שלי לשופינג בראש פינה. המושבה הציורית מעולם לא הייתה שוקקת חיים כמו עכשיו. בנוסף לתושבים הרגילים, עשרות ומאות חיילים עם מגוון פלאפלים בפה ועל הכתפיים יצאו ונכנסו מכל חנות אפשרית. אפטר בראש פינה זה כנראה דבר. קרענו את חצור ואת ראש פינה, קנינו פנימיות לאופניים, ספרים, קלמר ומק'דונלדס. החיים עצמם.

בדרך חזרה עצרנו בצ'ק-פוינט-דויד כי הייתה התראה לירי טילים בגזרה, מזל שפנינו ימינה לעמק אחרת היינו מחכים לנצח. יש מחפורות ותעלות קשר ושקי פק"ל ונגמשים ומקלעים בכל צומת, על כל גבעה ותחת כל עץ. ווייבים של מלחמת העולם השנייה בצבע ובמציאות.

לפחות האופניים בסדר עכשיו, אפשר לדווש בקיבוץ.

 

מועדון העקורים – מבצע חולדה

בימים האחרונים רצות שמועות בקבוצות של תושבי קריית שמונה שהמים מתאדים מהאסלות וחולדות מנצלות את הפרצה ומבלות זמן איכות בבתים הנטושים. מנשנשות חטיפים, צופות בנטפליקס ומעשנות לאנשים את הרפואי. בגלל ניסיון עבר עם חולדה אחת בשירותים ועוד אחת באוטו, החרדות עלו, צפו ועשו קולות של כרסום.

איזו דילמה. החיים עצמם כאן ועכשיו או לנקות חרא של חולדות שם ואחר כך.

שמנו נפשנו בכפינו וקפצנו לקריית שמונה לערום ספרים על מכסי אסלות. שום חולדה, לא של חמאס, לא של נסראללה ולא של גרטה תבלה אצלי בבית! בדרך לקריית שמונה עיר פרזות, הבחנו בפטריות עשן באזור מרגליות. בסך הכל חילופי האש היומיומיים. מרגליות נמצאת על מדף מעל קריית שמונה, אפשר לראות את קצותיהם של הגגות האדומים הקרובים לקצה המדף מהסלון שלי. קרוב אבל לא קרוב מספיק בשביל להסתובב ולברוח.

הכבישים ריקים, החניות נטושות כמעט לגמרי, קריית שמונה עזובה. מחפורות בצידי הדרכים ושקי פק"ל מפוזרים פה ושם מעמדות שהיו ודולגו למקום אחר. כמה בתים פצועים, קצת אפור פחם ובעיקר שממה ושיממון. חתולי הרחוב מסתובבים בין הבתים משוועים לאיזו חתיכת פולקע מתושבים אמיצים שנותרו מאחור. העירייה פרסמה בפייסבוק שהם הקימו סיירת להאכלת חתולים, לפחות הם עושים משהו למישהו. ברחוב של אמא שלי החתולים עשו לי טובה וזזו בעצלתיים מהכביש, אז עשיתי להם טובה בחזרה ושמתי להם אוכל. זיהיתי רק חתול אחד מוכר, השאר כנראה היו עקורים כמוני. את החתולות הקבועות שבמרפסת לא מצאתי אבל השארתי גם להן אוכל.

הנחתי ספרי אמנות על האסלות אצל אמא. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, בת זמננו. אמנות נגד חולדות. שום חולדה לא יכולה על מגריט ודאלי, בטח לא על הגרסאות המהודרות של טאשן.

ספרים על אסלה

הבית שלי עדיין עומד. בכניסה הדביקות מדבקת "נסרק" ככה בלי תאריך. שמו וי על הבית והלכו. זוג שכנים יצאו מהבניין כשנכנסתי, אף אחד לא סרק אותם. החנייה כמעט ריקה למעט מספר מכוניות שנראה שנותרו מאחור בציפייה להיגאל על ידי קטיושה. אם יש לכם אוטו שלא הצלחתם למכור אז זה הזמן להפקיר אותו, רצוי במקומות אסטרטגים.

איזנתי ערימה יפה של ספרים על האסלה שלי. אני מקווה שיש לכם מספיק ספרים בבית למקרה ותאלצו להיפלט. אם לא אז יש עותקים של "משפחה מושלמת פלוס"  שלי בקפה ויעל בכרכור וגם באמזון.

בברכת תקרא תצליח!

בדרך חזרה דרומה עברנו דרך השער הצהוב החדש של קריית שמונה. לפחות קיבלה לבסוף שער כמו בקיבוץ.


המכשפה מדוב"ב

בעקבות עליית דוב"ב אל הכותרות, נזכרתי שאי שם באייטיז רצה בגליל שמועה על מכשפה מדוב"ב. ילדים בבית הספר היסודי בקריית שמונה הריצו סיפורי מכשפות ביניהם ואני ילד בן תשע הייתי מבועת. מה מכשפה עכשיו?  מכשפות זה ביער של עמי ותמי. בעצם גם מושב דוב"ב נמצא ביער! היינו נוסעים ליער הזה שבין דוב"ב לברעם/בירעם בקיץ וקוטפים תאנים. היום נותרו מעט עצים אבל לפני שסללו את כביש הצפון החדש היו עשרות עצי תאנה בצידי הכבישים הצרים והמתפתלים. היו לנו עצים קבועים שהיינו חוזרים אליהם כל שנה. תאנים לבנות בחוץ ולבנות בפנים, לבנות בחוץ וורודות בפנים, סגולות בחוץ ואדומות בפנים. אינסוף סוגים של תאנים. והיה עץ ליד דוב"ב.
אנחנו הילדים כל כך פחדנו להתקרב לדוב"ב שהיינו בוכים לאבא שלא יעצור שם בגלל המכשפה! אבל זה לא עזר ואנחנו היינו מתחבאים באוטו כשההורים שלי היו קוטפים תאנים של מכשפות.
 

מועדון העקורים – חישובים קיומיים

"יש בים המלח, נצרת או אילת" אמרה הנציגה של אמסלם־טורס, סוכנות תיירות פרטית שגויסה למשימת הפינוי של קריית שמונה, אחרי שהעירייה הרימה ידיים ופיקוד־העורף־מחוז־צפון אפילו לא מצא את הידיים או הרגליים שלו בשביל להרים אותן.

מה בוחרים? נצרת? עכשיו? זה בטוח? ים המלח? מחבלים על אופנוע־ים? אילת? זה לא רחוק מדי? (*זה היה עוד לפני שהתימנים נכנסו למלחמה ההזויה הזו).

כולם מזיזים כוחות. נושאות־מטוסים־אמריקאיות שטות בים־התיכון. ים־סוף מתמלא באוניות יירוט, כוחות מיוחדים מגרמניה, בריטניה וצרפת באיים של יוון וקפריסין. טייסות של נאט"ו בטורקיה ושל ארה"ב בממלכות המפרץ־הפרסי. כולם שחקנים על שולחן החול של המציאות.

ואנחנו מה? גם אנחנו.

מזיזים כוחות.

כל אחד מזיז את הכח שלו כדי לשפר את נקודת המוצא לקראת הבאות. יש מי שזז בלי כח לממ"ד. יש מי שזז קצת יותר בכח לחדר המדרגות. יש מי שמזיז כוחות למלון או לסאבלט או לאילת ובחזרה. כל אחד מנסה להתמקם הכי טוב לפני שיקרה משהו.

ובינתיים מה? לא קורה כלום.

בעצם קורה קצת.

קצת פה, קצת שם. מאז שבת־שמחת־תורה־השחורה המלחמה שבעורף נמצאת בעצימות נמוכה. הבטיחו לנו גשם של טילים ועד עכשיו טפטוף. אמנם זה נוזל מכל הגבולות כמעט, אבל עדיין טפטוף.

ברגיל כולם מומחים וכולם מנתחים וכולם מזיזים כוחות לפני שדלתות הגיהינום יפתחו ואֵם־כל־המלחמות, השיטפון־של־אל־עקצא, יגיע אלינו. האימא של כולנו אמורה לקחת איתה את הכל בסערה. אותם ואותנו, אחריה לא יישאר כלום. מה שכן ישרוד לא יהיה אותו הדבר. אז מזיזים את כח סבתא למלון, ואת כח אבא ואמא לצימר, ואת כח דודה לעליית הגג, ומפרידים כוחות בין הילדים כדי שתהיה לכל אחד פינה במלון או בחדר או באיפשהו, הכל בשביל שיוכלו לשבת לכתוב יומן.

במלחמת־לבנון־השנייה הייתי מחשב מאיפה יבוא הטיל וככה בוחר באיזה חדר לישון, איפה המקום הכי בטוח בבית ולמה אני יכול לשבת בסלון, כי הוא בכיוון דרום¬־מערב וכל הפגיעות הן מצפון, וככה אני בטוח! בטוח כשהקטיושה שפגעה בסלון של השכנים, ארבע קומות מעליי ,חירבה אותו. אבל לא רק אותו, על הדרך היא העיפה לי את החלונות בסלון, עקרה את המשקופים במרפסת כביסה, ניתצה את הקרמיקה במטבח ופירקה את מכונת הכביסה התנור והמקרר בבום אחד.

שום דבר לא בטוח. ועדיין, מזיז כוחות.

מנסה להתמקם הכי טוב אל מול שערי הגיהנום החורקים, רגע לפני היפתחם.

זזתי מקריית שמונה לפרדס חנה ולרמת גן וללהבות וזהו לבינתיים, אין לי כח. אני כרגע בלהבות הבשן הכי קרוב לקריית שמונה שאפשר. הלכתי עם האחיינית פה בקיבוץ לפעילות טפטוף נרות חנוכה לילדים, היא התעקשה שאני אישאר. ברגיל המתנתי. הם טפטפו נרות ואני שיחקתי קול־אוף־דיוטי בלי קול על ספה מתפוררת. בחוץ הדהדו נפילות בקיבוץ יפתח, יציאות שלנו, נפילות בשטח פתוח בין קריית שמונה לתל חי, שוב יציאות שלנו, עוד קצת פיצוצים ולסיום מטוסי קרב בדרך אל או מ או משהו. קול־אוף־דיוטי מעולם לא היה חי כל כך.

ססעמק.

מבט על תל אביב ממלון של מפונים

מועדון העקורים – שיגרה

לימדתי את האחיין שלי לרכוב על אופניים. אני ממש גאה בעצמי. רצתי איתו ואחריו ולידו שלושה ימים, ועכשיו הוא רוכב כמו גדול. אז אני בשגרת מלחמה קצת דרומה לקו הפינוי הרשמי בקיבוץ אצל אח שלי. הייתי צריך קצת מנוחה מנדודי הפליטות. התיישבתי פה ואני מנסה להשתגר.
השתגרתי עם יעלי לכינרת, היינו על החוף כמעט לבד. קצת דייגים, קצת חיילי מילואים, אבא מלמד ילד על סאפ וזהו. דליל בפריפריה.
השתגרתי לחגוג יומולדת לאמא בקפה רנה בראש־פינה, שזו קפיצה קטנה לאייטיז. אחי הקטן והאחיינים הגיעו מגלותם בשרתון תל אביב. אחותי ובִּיתַהּ הגיעו מגלותן בצימר מעל כרמיאל, ואנחנו הגענו מהקיבוץ. חוץ מיומולדת לאמא/סבתא שלנו היו עוד ארבע התכנסויות יומולדת לסבתות אחרות באותו הזמן בקפה, היה יום יפה והזדמנות לאוורר את הסבתות בשמש.
השתגרתי לערד לבקר אחיין נחלאווי שיצא לרגע מעזה. היה רואד־טריפ חרבות! פעם אחרונה שהייתי בבא"ח נח"ל בערד היה בטירונות אי של ב 1996, הכל נשאר אותו הדבר.
רואד־טריפ חרבות!
השתגרתי לאליעד עם קבוצת ההדפס שלי "התעלה" בדרך כלל אנחנו עושים יום עבודה תשע עד חמש וצובעים וצורבים ומדפיסים כשבאמצע לוקחים שעה הפסקה ומכינים ארוחת צוהריים. לאף אחד לא התחשק להדפיס אז השתגרנו רק על ארוחת צוהריים. היה אורז ולוביה וסלט ויין.
השתגרתי עם האחיין על אופניים בין שלוש תחנות הפוקיסטופ בקיבוץ וצדנו פוקימונים, הרבה יותר קל לצוד על אופניים. בזמן שתפסנו בָּלְבָּאזָאוּר מסוק אפצ'י מעלינו צד חוליית נ"ט מעבר לרכס רמים, הטיל פילח את השמיים והבָּלְבָּאזָאוּר ברח. לא יודע מה עלה בגורל החולייה.
מלא שיגרה.
אבל לא השתגרתי לגמרי, הברזתי מהדלקת נר אחרון עם חיילים במועדון, הברזתי מהופעת קרקס באולם, הברזתי מטפטופיי נרות עם האחיינים, והברזתי מרוב אירועי הסופגניות/שמן/צרבת, כי יש גבול לשיגרה. וחוץ מזה, מיד אחרי חנוכה מגיעים האזני המן! ואלה עם הפרג פי אלף יותר שווים מכל סופגנייה.


המשך יבוא...

הספר שלי "משפחה מושלמת פלוס" מדע בדיוני לייט - זמין באמזון בגרסה מודפסת

היומן השנתי מאלוהים (עם תיקונים)

(פורסם במקור ב 2017, אז ערכתי קצת)

גַּיְא בן-הינום בודק דואר
צבעי מים על נייר SAUNDERS WATERFORD
בתיבת הדואר, דחוס, מעוך, ומגולגל למחצה עם עוד כמה וכמה חשבונות נח לו היומן השנתי מאלוהים. הייתי צריך להוציא את שאר הדואר כדי שאוכל לחלץ אותו החוצה. זה אומר שכבר סוף אלול. איך שהזמן טס. היה חם, שרב של סוף קיץ והאוויר היה דחוס כמו תיבת הדואר ומזוהם. הרגשתי את הריריות שלי מגורות, לקחתי שאיפה ממשאף האסטמה ובדרך חזרה הביתה מהבוטק'ה של הדואר עצרתי בבית קפה.

הזמנתי אספרסו כפול ארוך ובורקס גבינה. אני צריך להפסיק עם בורקסים, בורקס זה רצח. תמיד בביס האחרון אני מצטער, אבל הדרך עד לביס האחרון היא תענוג צרוף. הם מכינים אותו עם חמאה וגבינה טרייה שנוזלת מהצדדים של הבצק. אני אף פעם לא מתאפק. עברתי על הדואר, ריכזתי את כל החשבונות שצריך לשלם ואת הזבל ערמתי ביחד עם היומן השנתי מאלוהים והשלכתי לפח בדרך החוצה מהקפה.
בכניסה לבניין שלי שמעתי צעקות, אבל היה כל כך חם שלא התייחסתי אליהם. ככה זה כשחם בלבנט, כולם צועקים. אחרי כמה מדרגות הבנתי שהצועקים נמצאים ליד הדירה שלי. מסתבר שאלו אבי, ג'ו ואושר התינוקת שלהם, איזו אקוסטיקה נוראית יש בחדרי מדרגות.

"הי, הי, מה קרה?"

"למה אתה לא בבית" ג'ו צעקה עלי תוך כדי הוויכוח.

"למה לא אמרתם שאתם באים?" שאלתי.

"למה אתה לא עוקב אחרי היומן שלך? כתוב שם שאנחנו אצלך ב 16:37!"

"אני לא משתמש ביומן" עניתי בהתנצלות.

"שיט, שכחתי שאתה מאלה, תפתח כבר אני צריכה להחליף לה חיתול!"

פתחתי את הדלת ושניהם נכנסו בסערה והתפזרו בבית תוך שהם ממשיכים לצעוק אחד על השנייה על הראשון על השלישית, איזה רעש. הנחתי את המפתחות והדואר, והוצאתי מטחנת קפה מהארון, מילאתי אותה בפולי קפה והפעלתי, המכונה צרחה, 'איזה רעש נפלא' חשבתי לעצמי.

דחיפה בכתף הקיצה אותי, אבי אמר משהו, לא שמעתי כלום, מטחנת הקפה עדיין צרחה. הנחתי לה להירגע.

"רוצה קפה?"

"בטח" אבי אמר וניסה להרגיע את אושר שנלחצה מהרעש של מכונת הקפה. אושר נרגעה וגם המכונה וגם האורחים, סופסוף שקט, מילאתי את המקינטה והנחתי על הגז.

"מה קרה" שאלתי את אבי מתוך נימוס, לא ציפיתי לתשובה, צרות שלהם.

"אני עומד למות" אבי אמר, והתחיל לעשות קולות מוזרים לאושר כדי להצחיק אותה.

"מתי?"

"מחר" אבי ענה, ממשיך עם הקולות המוזרים.

"מה מחר? היומן החדש הוא מראש השנה" עניתי.

"כן, לא קיבלתי יומן חדש"

"ו.."

"לא קיבלתי יומן חדש וג'ו התקשרה לברר ואמרו לה שאני לא צריך כי אני אמור למות וזה כתוב ביומן של השנה" הוא המשיך עם הקולות המוזרים. "זה היה כתוב בסוף של היומן ולא שמתי לב עד היום".

"לא שמת לב! למה לא קראת עד הסוף?" ג'ו חזרה ואיתה הצעקות.

"לא שמתי לב, אל תהרגי אותי בגלל זה" אבי ענה.

"אין לי מה להרוג אותך, אתה ממילא תמות מחר" ג'ו צרחה על אבי וחטפה את אושר מידיו.

"כתוב איך אתה הולך למות?"

אבי התעצבן, "אני הולך למות וזה מה שמעניין אותך?"

"סתם, רציתי לדעת אם מפרטים ביומן איך אתה הולך למות.."

"הולכת לדרוס אותי משאית, בסדר?"

"אה.. אז אל תצא מהבית מחר, ושום משאית לא תדרוס אותך. חלב?"

"נראה לך שזה עובד ככה? הולכת לדרוס אותי משאית מחר, זה מה שכתוב, אין כלום אחרי. אי אפשר לחמוק מזה. כן, קצת חלב"

הוצאתי חלב מהמקרר ושאלתי "ניסית?"

אבי שתה מהקפה שלו ולא ענה.

"ניסית?" שאלתי שוב.

"לא"

"אולי תנסה?"

אבי המשיך לשתות באיטיות מהקפה שלו, ואני שתיתי משלי, וג'ו הצטרפה אלינו.

"תפסיק להכניס לו תקוות לראש, הוא מת מחר וזהו"

"רוצָה חלב?"

"לא, אני בשרית" ענתה ג'ו והבחינה באבי שותה קפה עם חלב "השתגעת?" צעקה עליו וחטפה ממנו את הכוס, הקפה נשפך על אבי ועם הרצפה וקצת עלי.

"אתה בשרי ואתה שותה חלב? מה תגיד להשם מחר? מה?"

"ממתי אני שומר כשרות?"

"ממתי שאתה מת מחר אידיוט!" אבי לקח את הקפה ממני והמשיך לשתות בלי חלב. ניקיתי את הרצפה מהקפה, "אז איך חוגגים את המוות שלך?" שאלתי.

"לא חוגגים, יש לנו ארוחה עם ההורים שלה. זה מה שכתוב ביומן".

"לעזאזל היומן, תבריז, מה כבר יכול לקרות?"

***

הצעקות הלכו ואיתם אבי וג'ו ואושר. חתכתי סלט מעגבנייה אחת ושני מלפפונים, אני שונא שאין לי כמות שווה של ירקות זה הורס לי את כל האיזון של הסלט, אז הוספתי שלוש צנוניות. הכנתי טחינה והתיישבתי מול הטלוויזיה. חיפשתי משהו לצפות בו שיהיה מטופש ומצחיק, לא בא לי שום דבר רציני, מספיק מוות אחד ביום, ומחר אני צריך להתמודד עם הלוויה. חיפשתי סרט קולג' אמריקאי, משהו מטופש בסגנון הת'רס [***ספויילר!*** (Heathers) סרט קולנוע מ 1988. ווינונה ריידר מתאהבת בכריסטיאן סלייטר הסוציופאט ורוצחת את כל החברות המעצבנות שלה + עוד כמה בדרך. סצנת הסיום של פיצוץ בית ספר התיכון אלמותית***] במקום הסרט הופיע לי טריילר לסדרה, הם עושים רימייק להת'רס כשאחד ההת'רס הוא בחור, אחת אפריקאית־אמריקאית ואחת עם משקל יתר. בניגוד לשתי בלונדיניות + ברנדה [שאנן דוהרטי] אלוהי הפוליטיקלי קורקט זה הולך להיות מחורבן, ולמה הם לא עושים רימייק ל'פריקים וגיקים'?? [סדרת תיכון 1999-2000 עם ג'יימס פרנקו]

הטלפון עשה צליל של הודעה. לא בא לי לענות לאף אחד. ואז עוד אחת. ועוד אחת. שלוש הודעות, תהיתי לעצמי אם זה צירוף מקרים או משהו דחוף. יכול להיות שזה משהו דחוף.

[הודעה ראשונה] "בשעה 21:30 אתה פוגש את אבי יותם וליאו בפאב 'הכבשה' שדרות הרצל 17, תתפנה לך חנייה בצד השני של הרחוב ליד שדרות הרצל 22 בשעה 21:26" מאת '00-0000000'
[הודעה שנייה] "הולך לצאת לך הרפס השפתיים תמרח משחה" מאת '00-0000000'
[הודעה שלישית] "השליח של דוידפארם בדיוק נכנס לבניין עם המשחה שהזמנת, חשבונך יחויב ב 59.99 במחזור החיוב הבא" מאת 'דוידפארם – עולם המרקחת שחוזה את העתיד'.

מה זה לעזאזל? חשבתי לעצמי, פעמון הדלת צלצל, ניגשתי לפתוח.

"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי שקית של דוידפארם ביד אחת וטאבלט לחתימה ביד השנייה.

"לא הזמנתי כלום" עניתי. השליח הופתע מהתשובה, הוא הביט בטאבלט ואז בי.

"זה רחוב גֵּיא בן הינום 6, דירה 6?"

"כן"

"אתה גַּיְא בן-הינום?"

"כן"

"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי בשנית את השקית של דוידפארם וטאבלט לחתימה. הרגשתי עקצוצים בשפתיים. סיננתי קללה וחתמתי על הטאבלט. טרקתי את הדלת. ניגשתי למקלחת ומרחתי משחה. ססעמק.

ניסיתי לחזור למספר 00-0000000, המספר שחייגתי איננו מחובר. ססעמק.

***

הבטתי במראה, שלוש בועות קטנות על השפה הימנית עליונה, מרחתי שוב משחה, השפתיים שלי בערו מבפנים. הטלפון טרטר בהודעות, כולן מ 00-0000000. לא פתחתי אותן, לא רוצה לדעת. ביטלתי את ההתראות בטלפון וחיפשתי שירות לקוחות של 'היומן השנתי מאלוהים', אין להם טלפון, אין שירות לקוחות, כלום. אפילו לא מייל.

נפגשתי עם אבי לקפה של בוקר, ג'ו נפרדה ממנו ושילחה אותו לדרכו, היא לא רצתה לראות איך הוא מת. שתינו קפה ואבי אכל עוגת פרג, בנאדם עומד למות ובוחר לסיים עם עוגת פרג, לך תבין. לקחתי את ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו וחיפשתי טלפון של שירות לקוחות, או מייל או משהו. אפילו שם של בית הדפוס לא היה, כלום. סיימנו את הקפה ואבי התחיל לאסוף את הדברים שלו כדי לצאת.

"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?"

"למה לא?"

"כי הסיכוי שתדרוס אותך משאית בתוך הקפה קטן יותר מאשר בחוץ"

"היא תדרוס בכל מקרה" אבי ענה סיים להכניס את המפתחות והטלפון לכיסים, לקח את היומן שלו וחבש כובע בוקרים. פעם ראשונה שאני רואה אותו עם כובע.

"מה הקטע של הכובע?"

"לא יודע, בא לי כובע"

"כובע בוקרים?"

"זה מה שבא לי, מה אכפת לך, רד ממני" אבי יצא ואני אחריו, הלכנו על המדרכה אני בצד הצמוד לכביש ואבי בחלק הפנימי, הוא לא רצה למות. עברנו ליד מסחרית של חבר'ה קדישא, הנהג עמד בחוץ עם טלפון ואזניות לבנות וזז לקול המוזיקה שבקעה מהן. שום משאית לא נראית באופק.

"תשמע גיא, אני צריך.." אבי גמגם. "אני.." משב רוח קל העיף לו את הכובע מהראש, הוא רץ אחריו בדחף של רגע לכביש, אני לא יודע מאיפה המשאית הגיעה אבל היא הגיעה. אבי עף מהפגיעה ונחת ממש ליד הטרנזיט של חבר'ה קדישא. הבחור עם האזניות ועוד אחד אחר ניגשו אליו והתחילו להכניס אותו לשק שחור. רצתי אליו והזזתי אותם מאבי, הרמתי את הראש שלו וצעקתי "אבי, אבי!" הוא לא ענה. העיניים שלו היו פקוחות ודם זרם מהאף שלו. בדקתי דופק וצעקתי על החבר'ה קדישא שהם צריכים לבדוק אם הוא מת קודם, אחד החבר'ה ענה לי שלא צריך כי זה כתוב ביומן וסימן לחבר השני עם האצבע, בסיבובים לכיוון הרקה, שאני כנראה משוגע.

הם ארזו אותו בשק שחור ואת ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו ארזו בשקית שחורה ייעודית ונסעו משם.

ישבתי על שפת המדרכה, חסר אונים. לא בכיתי ולא לא-בכיתי, איפשהו נתקענו באמצע אני והדמעות. הסתכלתי בטלפון, הוא עדיין היה על שקט, 13 הודעות, כולן מאותו המספר. התקשרתי לג'ו, היא אמרה לי שהיא קיבלה את ההודעה מחבר'ה קדישא ושההלוויה ב 17:00 ושהכל מאלוהים וניתקה. ססעמק.

***

השתקתי את ההתראות של הטלפון וההודעות מאלוהים הצטברו. איזה מטופש זה ללכת להלוויה של מישהו שידעת שהוא עומד למות ונפרדת ממנו והוא כבר לא שם. למה הטקס המיותר הזה בכלל. אני רוצה שיזרקו את הגופה שלי באיזה ואדי להיאכל על ידי חיות בר ואוכלי נבלות, נשרים, צבועים ורימות, לא רוצה לא קבר ולא מצבה. בסוף ההלוויה של אבי ניגשתי לרבי ושאלתי אם אני יכול לדבר איתו. הוא הסתכל עלי מוזר.

"למה לא מרחת משחה?"

"אה?"

"לא קיבלת הודעה שהולך לצאת לך הרפס?" בכלל שכחתי מזה, ושכחתי למרוח משחה וכל השפה העליונה הימנית שלי הייתה נפוחה משלפוחיות.

"אני לא רוצה לקבל הודעות וזרקתי את היומן לפח" הרבי הביט בי בזלזול וסינן "אה, אתה מאלה" ואז הפנה לי גב והתחיל להתרחק. רצתי אל הרבי ומשכתי אותו בכתף.

"אני מאלה רבי אבל אני לא רוצה לקבל הודעות, איך אני מבטל אותן, אין למי להתקשר, אין למי לפנות. מה אני עושה?"

הרבי הסתובב, סימן לי עם ידו להתקרב. התקרבתי ורכנתי לעברו, "אלוהים נמצא בכל מקום, רק תבקש"

"זהו?"

"ותתפלל שהבקשה שלך תתקבל, זה לא אוטומטי, אתה יכול גם לתרום לצדקה זה מזרז עניינים" הוא הגיש לי חוברת קטנה של הישיבה שלו עם מספר חשבון בנק לתרומה באמצעות ויזה או המחאה או Pay-Pal ואז הסתובב שוב והלך. בשביל שירות לקוחות אין כלום, אבל בשביל תרומות יש מלא דרכים. ססעמק.

***

שכבתי במיטה והבטתי בתקרה. השפתיים שלי כאבו, השלפוחיות התפוצצות ושום משחה לא תעזור לזה. חשבתי על אלוהים ושאני רוצה להפסיק לקבל הודעות. הטלפון טרטר עם שתי הודעות חדשות, בדקתי אותן, זה לא היה אישור שתפילתי התקבלה ולא אקבל יותר הודעות, זו הייתה הודעה שאני נפגש עוד חצי שעה עם ג'וני בפאב, ושאני צריך להחזיר לו מקדחה.

"תפסיק לשלוח לי הודעות" צעקתי על התקרה. "תסיר אותי מרשימת התפוצה שלך" צעקתי שוב.
"אמן" הוספתי בסוף.
כלום.
אף הודעה.

ואז צלצול.

מג'וני.

"אתה בא?"

"לא"

"מה לא? כתוב לי שאתה בא, עד שהצלחתי לצאת מהבית! מה עם המקדחה שלי? תגיע, אתה צריך לצאת כבר"

"אני לא בא, תבוא אתה."

"כתוב שאתה בא, היומן לא טועה, תזוז לפה כבר!"

"לא רוצה, לא אכפת לי מהיומן, וממה שכתוב. אני לא בא, ולא משנה מה כתוב ואיפה."

ניתקתי, הטלפון טרטר, הודעה. לא הסתכלתי, אני לא הולך לשום פאב. שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה. צעקות נשמעו מהקומה מעל והספרינקלרים בדירה שלי התחילו להשפריץ מים. ססעמק.

ברחתי מחדר השינה ומהדירה, המסדרון היה אפוף עשן, גיששתי לכיוון המדרגות ומשם החוצה מהבניין, הדירה של השכנים מלמעלה עלתה באש. השכנה עמדה במרפסת נופפה ב'יומן השנתי מאלוהים' וצרחה. היא לא צרחה על אלוהים אלא על הכבאים. שהם לא עומדים בזמן ושכתוב שהם ייחלצו אותה מהמרפסת ושהיא נשרפת. בסוף הם חילצו אותה. בעזרת השם.

נסעתי לפאב. ממילא לא יכולתי להיכנס לדירה המוצפת. ססעמק.

***

ג'וני כבר הזמין לי פִּילְס, היא הגיעה בדיוק כשהתיישבתי לידו על הבר. היא הייתה קרה, הכי קרה שבירה יכולה להיות, זה הגביר את המתיקות שלה, גמעתי חצי מהחצי בלגימה אחת.

"הבאת את המקדחה שלי?"

"כן, היא בבגאז' "

"אני מצטער על אבי, שמעתי רק עכשיו"

"למה? אין לך יומן מאלוהים?" שאלתי.

"צודק, לא היה לי ראש לזה" הוא לגם מהבירה שלו, "חשבתי שאתה לא בעניין של יומנים"

"לא בעניין, אבל הם לא מפסיקים לשלוח לי הודעות עם התראות על מה הולך לקרות"

"כן, זה חדש, זה מעולה, לא צריך להסתובב עם יומן כל היום"

"אתה יודע איך מבטלים את זה?"

"לא, ניסית להתפלל?" ג'וני צחק.

"צעקתי, גם בלב. זה לא עזר"

"אולי אתה צריך מניין" צחק ג'וני ולגם מהבירה שלו.

הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו שיחה מ 00-0000000, עניתי.

"שלום.." אמר קול נשי מתכתי.

"שלום" עניתי והקול המתכתי המשיך בלי להתייחס אלי.

"שלום, מדברים משירות הלקוחות של אלוהים, פנייתך למוקד נרשמה. נקבעה לך פגישה מחר בשעה [פאוזה] אפס ארבע אחת שבע. תודה ולהתראות". השיחה נותקה.

***

נסעתי הביתה, מכבי האש עדיין היו שם, עסוקים בקיפול הציוד שלהם, המשטרה חסמה את הכניסה לבניין עם סרטי פלסטיק אדומים וניידת חנתה ליד. השוטר בניידת כרז לי לא להיכנס, הבניין סגור. ניגשתי אליו.

"אני גר פה"

"גבר, הבניין סגור עד לבדיקה של מהנדס"

"אבל אני.."

"סגור, תבוא מחר"

"א.."

השוטר סגר את חלון הניידת וחזר לשחק בטלפון שלו. טפטוף קל של שרב נשבר החל ללכלך את חלון הניידת בבוץ. השעה הייתה אחת בלילה, לא רציתי להציק לאף אחד בשעה כזו, חזרתי לאוטו והשכבתי את המושב לאחור ככל הניתן. כיוונתי את השעון בטלפון לארבע בבוקר אבל לא היה לי מושג לאן אני אמור לנסוע. נרדמתי.

***

השעון בטלפון צלצל אבל אני לא התעוררתי ממנו. השעה ארבע ושבע עשרה דקות הגיעה. יד נגעה בי בכתף והזיזה אותי.

"גיא, גיא!"

התעוררתי, לא הייתי במכונית, הייתי במשרד, ולא במשרד שלי.

"גיא, אתה קם או שאתה מתכוון לישון לאורך כל הפגישה שלנו?"

איש גדול רכן מעלי. התיישבתי, שפשפתי את העיניים. לידי עמד האיש, גבוה, רחב מידות, שיער שחור מאפיר במקצת עם התחלה של מפרצים. כרס קטנה, לבוש במכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנכ"יות וחולצת כפתורים קצרה ובהירה. המשרד היה מוקף בארונות כבדים מעץ עמוסים בספרים, מבולגנים ברובם. האיש התיישב מאחורי השולחן והסתכל עלי.

"כן" אמר.

"איפה אני?"

"רצית פגישה לא? זה המשרד שלי"

"אתה אחראי על ההודעות שאני מקבל מהיומן?"

"אפשר להגיד"

"אני יכול להפסיק לקבל הודעות?" האיש הביט בי ועיווה את גבותיו.

"כן, יש לך טופס בסוף היומן, תמלא ותשלח, זה לוקח עד שבעה ימי עסקים מהרגע שהטופס מגיע. ותמרח משהו על השפתיים, לֵמָה שלחתי לך הודעה?"

הסתכלתי עליו, לא הגבתי, שוב שכחתי למרוח משחה והשפתיים שלי כבר היו נפוחות וכואבות.

"עוד משהו?"

"אהה.. מאיפה אני יכול להשיג את הטופס? כי אין לי יומן, זרקתי אותו לפח"

"זרקת את היומן שלי לפח?" האיש הגדול נראה מופתע וקצת כועס. היומן שלו? יכול להיות שזה אלוהים?

"אהה.. כן.." גמגמתי "אני לא ממש רוצה לדעת מה הולך לקרות, אני מעדיף שזה יקרה בהפתעה.." האיש הגדול התעצבן ונשען לאחור. הוא התחיל לשחק ביד אחת עם עט שהיה מונח לפני כן על השולחן והתנדנד קדימה ואחורה על הכיסא שלו. ואז הוא נשען קדימה קם מכיסא נשען בידיו על השולחן וקרב את ראשו אלי, נצמדתי לאחור על הכיסא וניסיתי להתרחק כמה שיותר. קצה אפו של אלוהים כמעט נגע באפי שלי.

"לא רוצה. מה זה לא רוצה? מי שואל אותך?" אלוהים צעק.

גמגמתי משהו על בחירה חופשית, או חשבתי על בחירה חופשית אני לא זוכר, ואז אלוהים נשבר והתחיל לצחוק. הוא חזר לשבת.

"בחירה חופשית" הוא צחק, "אתה חושב שהפגישה שלנו פה לא כתובה מראש? אתה חושב שזה שזרקת את היומן שינה משהו? זו בקושי אשליה של בחירה חופשית" אלוהים קם וניגש אל הארון משמאלו והוציא ממנו שתי כוסות, בקבוק של בלאק לייבל ובקבוק שליש של פִּילְס. הוא הניח הכל על השולחן והתכונן לפתוח את בקבוק הבירה.

"אני מעדיף בלאק" אמרתי ברעד. אלוהים הסתכל עלי וחייך, הוא מזג בלאק לשתי הכוסות ואז הוציא תבנית קרח ממקרר קטן. הקרח לא יצא. אלוהים דפק את תבנית הקרח בשולחן מספר פעמים, חלק מהקרח עף על הרצפה, הוא שם שתי קוביות בכל כוס והגיש לי את שלי. לגמתי מהבלאק. אלוהים סובב את הכוס בידו ולגם גם הוא בזמן שחזר לכסאו.

"אפשר לשאול שאלה?" שאלתי. אלוהים החווה כן עם הראש.

"אם כולם יודעים מתי ואיך הם ימותו איך אף אחד לא מתנגד?" אלוהים נאנח, סיים את הוויסקי שלו ומזג עוד מנה.

"אתם הכוכב המחורבן ביותר שבראתי. נשבע לך" הוא חייך, "נתתי לכם כל כך הרבה דברים לגלות, לחקור, לחיות! במקום זה אתם ממציאים דתות, כבר שלושת אלפים שנה אתם ממציאים כל מיני דתות שטוענות שהן יודעות מה אני רוצה. אנשים מטומטמים, כל דבר שאני עושה הם מקבלים. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', 'זה רק בידי שמים'. שברתם אותי. הוצאתם את כל הכיף מהמשחק, אנשים התחילו לשעמם וזה לא שניסיתי להילחם בזה, ולהשמיד דתיים בכמויות, אבל אתם לא מבינים! שלחתי אתכם להשמיד דתות אחרות, לבצע התאבדויות המוניות, וכלום, אנשים עדיין נמשכים לדת. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', אתה יודע כמה השקעתי בהרפס? אתה יודע?"

הבטתי באלוהים מופתע וגמגמתי "לא.."

"זה הפרויקט הכי מסובך שלי, סבל שנגרם אקראית בלי סיבה, אתה יודע מה זה לתכנן משהו בלתי מתוכנן כשהכל מתוכנן מראש? הייתי צריך לגייס בני שטן בשביל ליצור את זה. זה הדבר הכי יפה שבראתי. זה היה מיזם שניסה להסביר לאנשים שלא לכל דבר יש סיבה ולא כל דבר הוא מלמעלה יש דברים שקורים סתם, הם לא השתכנעו. במקום זה הם התחילו 'זה מאלוהים', 'זה הכל בידי שמיים'... ססעמק"

"אבל מה  הקטע של היומן? הוא לא הופך את הכל ליותר משעמם?"

"ההיפך, ההיפך! אנשים תמיד אומרים הכל מלמעלה אבל כשהם יודעים שמשהו הולך לקרות, אתה לא יודע מה זה מוציא מהם, איזה אמוציות, איזו דרמה. דמעות, בכי, נקמה. מוציא את כל היופי בעולם הזה החוצה. תענוג" אלוהים לגם את המנה השנייה שלו ומזג לעצמו עוד אחת.
"אתה בטוח שאתה לא מעדיף בירה?" שאל אותי. לגמתי בכח מהוויסקי. אלוהים חייך.
"שני החברים שלך האלה עם התינוקת, היית צריך לראות אותם כשהיא גילתה שהוא הולך למות. כמה צלחות עפו שם. הייתי בטוח שהיא תהרוג אותו לפני הזמן. זה בכלל היה מסבך את כל העניינים. האשימה אותו שהוא בגד בה ובגלל זה הוא נענש, כמה צחקתי. כשהיא צעקה לו 'לא תחמוד' כמעט נחנקתי. אם היית יודע עם כמה אנשים היא.."
 אלוהים ניסה לעצור את הצחוק שלו ובקושי הצליח. "בעצם אתה יודע, איך הסכמת לקרוא לבת שלך אושר? מה זה השם הזה? לא המצאתי לכם מספיק שמות בתנ"ך?" אלוהים נראה מרוצה מעצמו. "לפחות זה לא אושר-אל" הוא צחק שוב וסיים את המנה השלישית של הוויסקי.

"אני אסיר אותך משירות ההודעות" אמר בשקט והוסיף "עוד משהו?"

"לא" עניתי. עדיין לא מעכל שאושר היא שלי.

אלוהים נפנף עם היד, ואני התעוררתי באוטו. הבטתי בטלפון, השעה הייתה 5:12, ההודעה האחרונה הייתה תזכורת לפגישה עם אלוהים ב 4:17 ואף הודעה חדשה לאחר מכן. הנחתי את הטלפון, הוא טרטר. הרמתי אותו. הודעה חדשה אחת. הוסרתי משירות ההודעות של היומן השנתי מאלוהים.

התפוצץ לי הראש וזחלתי החוצה מהאוטו, הניידת עדיין הייתה שם ושוטר אחר ישב מחוצה לה על מכסה המנוע ושיחק בטלפון שלו. לא בא לי להתווכח, צעדתי לקפה. איזה עולם מחורבן, איזה אלוהים מחורבן. אני צריך לעשות משהו עם זה. אני צריך לספר לאנשים במי הם מאמינים, מי זה האלוהים הזה. שהכל משחק ושהם יכולים להתנגד, אם רק יזרקו את היומנים האלה. שיחזרו לחיות. שיפסיקו לריב על מה שכתוב ושיחיו את מה שהם. שייבחרו מה הם רוצים לעשות ומה שלא. אני צריך לדאוג לאושר, יש לי בת. היא לא יכולה לגדול אצל אמא שלה, היא לא יכולה לגדול בתוך כל הדתיות הזו. אני צריך למצוא דרך להציל אותה משם. קרני שמש ראשונות הפציעו, עננים שברו אותן באקראיות, השמיים נצבעו בגוונים של תכלת וסגול וכתום. איזה יום יפה, קצת לפני הקפה ראיתי מסחרית של חברה קדישא, היא הייתה מלוכלכת בטיפות בוץ מהטפטוף של הלילה. שני החבר'ה עמדו לידה ועישנו. המשכתי ללכת, חוץ מהם וממני לא הייתה נפש חיה ברחוב. מוזר, קיבלתי יומן מלא לשנה הזו לפני שזרקתי אותו, הם לא באו בשבילי, מתוכננת לי לפחות עוד שנה. התחלתי לחצות את הכביש לכיוון הקפה, שמעתי צופר וחריקה ו..

משאית..


היומן השנתי מאלוהים

(הסיפור הֻגַּהּ בעזרת השייפ)

בתיבת הדואר, דחוס, מעוך, ומגולגל למחצה עם עוד כמה וכמה חשבונות נח לו היומן השנתי מאלוהים. הייתי צריך להוציא את שאר הדואר כדי שאוכל לחלץ אותו החוצה. זה אומר שכבר סוף אלול. איך שהזמן טס. היה חם, שרב של סוף קיץ והאוויר היה דחוס כמו תיבת הדואר ומזוהם, הרגשתי את הריריות שלי מגורות, לקחתי שאיפה ממשאף האסטמה ובדרך חזרה הביתה מהבוטק'ה של הדואר עצרתי בבית קפה.
הזמנתי אספרסו כפול ארוך ובורקס גבינה. אני צריך להפסיק עם בורקסים, בורקס זה רצח. תמיד בביס האחרון אני מצטער, אבל הדרך עד לביס האחרון היא תמיד תענוג צרוף. הם מכינים אותו עם חמאה וגבינה טרייה שנוזלת מהצדדים של הבצק. אני אף פעם לא מתאפק. עברתי על הדואר ריכזתי את כל החשבונות שצריך לשלם ואת הזבל ערמתי ביחד עם היומן השנתי מאלוהים והשלכתי לפח בדרך החוצה מהקפה.
בכניסה לבניין שלי שמעתי צעקות, היה כל כך חם שלא התייחסתי אליהם, ככה זה כשחם בלבנט, כולם צועקים. אחרי כמה מדרגות הבנתי שהצועקים נמצאים ליד הדירה שלי. מסתבר שאלו אבי, ג'ו ואושר התינוקת שלהם, איזו אקוסטיקה נוראה יש בחדרי מדרגות.
"הי, הי, מה קרה?"
"למה אתה לא בבית" ג'ו צעקה עלי תוך כדי הויכוח.
"למה לא אמרתם שאתם באים?" שאלתי.
"למה אתה לא עוקב אחרי היומן שלך? כתוב שם שאנחנו אצלך ב 16:37!"
"אני לא משתמש ביומן" עניתי בהתנצלות.
"שיט, שכחתי שאתה מאלה, תפתח כבר אני צריכה להחליף לה חיתול!"
פתחתי את הדלת ושנייהם נכנסו בסערה והתפזרו בבית תוך שהם ממשיכים לצעוק אחד על השנייה על הראשון, איזה רעש. הנחתי את המפתחות והדואר, והוצאתי את מטחנת הקפה מהארון, מילאתי אותה בפולי קפה והפעלתי, המכונה צרחה, 'איזה רעש נפלא' חשבתי לעצמי.
דחיפה בכתף הקיצה אותי, אבי אמר משהו, לא שמעתי כלום, מטחנת הקפה עדיין צרחה. הנחתי לה להרגע.
"רוצה קפה?"
"בטח" אבי אמר וניסה להרגיע את אושר שנלחצה מהרעש של מכונת הקפה. אושר נרגעה וגם המכונה וגם האורחים, סופסוף שקט, מלאתי את המקינטה והנחתי על הגז.
"מה קרה" שאלתי את אבי מתוך נימוס, לא ציפיתי לתשובה, צרות שלהם.
"אני עומד למות" אבי אמר, והתחיל לעשות קולות מוזרים לאושר כדי להצחיק אותה.
"מתי?"
"מחר" אבי ענה, ממשיך עם הקולות המוזרים.
"מה מחר? היומן החדש הוא מראש השנה" עניתי.
"כן, לא קיבלתי יומן חדש"
"ו.."
"לא קיבלתי יומן חדש וג'ו התקשרה לברר ואמרו לה שאני לא צריך כי אני אמור למות וזה כתוב ביומן של השנה" הוא המשיך עם הקולות המוזרים. "זה היה כתוב בסוף של היומן ולא שמתי לב עד היום".
"לא שמת לב! למה לא קראת עד הסוף?" ג'ו חזרה ואיתה הצעקות.
"לא שמתי לב, אל תהרגי אותי בגלל זה" אבי ענה.
"אין לי מה להרוג אותך, אתה ממילא תמות מחר" צרחה ג'ו על אבי וחטפה את אושר מידיו.
"כתוב איך אתה הולך למות?"
אבי התעצבן, "אני הולך למות וזה מה שמעניין אותך?"
"סתם, רציתי לדעת אם מפרטים ביומן איך אתה הולך למות.."
"הולכת לדרוס אותי משאית, בסדר?"
"אה.. אז אל תצא מהבית מחר, ושום משאית לא תדרוס אותך. חלב?"
"נראה לך שזה עובד ככה? הולכת לדרוס אותי משאית מחר, זה מה שכתוב, אין כלום אחרי. אי אפשר לחמוק מזה. כן, קצת חלב"
הוצאתי חלב מהמקרר ושאלתי "ניסית?"
אבי שתה מהקפה שלו ולא ענה.
"ניסית?" שאלתי שוב.
"לא"
"אולי תנסה?"
אבי המשיך לשתות באיטיות מהקפה שלו, ואני שתיתי משלי, וג'ו הצטרפה אלינו.
"תפסיק להכניס לו תקוות לראש, הוא מת מחר וזהו"
"רוצָה חלב?"
"לא, אני בשרית" ענתה ג'ו והבחינה באבי שותה קפה עם חלב "השתגעת?" צעקה עליו וחטפה ממנו את הכוס, הקפה נשפך על אבי ועם הרצפה וקצת עלי.
"אתה בשרי ואתה שותה חלב? מה תגיד להשם מחר? מה?"
"ממתי אני שומר כשרות?"
"ממתי שאתה מת מחר אדיוט!" אבי לקח את הקפה ממני והמשיך לשתות בלי חלב. ניקיתי את הרצפה מהקפה, "אז איך חוגגים את המוות שלך?" שאלתי.
"לא חוגגים, יש לנו ארוחה עם ההורים שלה. זה מה שכתוב ביומן".
"לעזאזל היומן, תבריז, מה כבר יכול לקרות?"

***

הצעקות הלכו ואיתם אבי וג'ו ואושר. חתכתי סלט מעגבניה אחת ושני מלפפונים, אני שונא שאין לי כמות שווה של ירקות זה הורס לי את כל האיזון של הסלט, אז הוספתי שלוש צנוניות. הכנתי טחינה והתיישבתי מול הטלוויזיה. חיפשתי משהו לצפות בו שיהיה מטופש ומצחיק, לא בא לי שום דבר רציני, מספיק מוות אחד ביום, ומחר אני צריך להתמודד עם הלוויה. חיפשתי סרט קולג' אמריקאי, משהו מטופש בסגנון הת'רס[1] במקום הסרט הופיע לי טריילר לסדרה, הם עושים רימייק להת'רס כשאחד ההת'רס הוא בחור, אחת שחורה ואחת עם משקל יתר. בניגוד לשתי בלונדיניות + ברנדה[2]. אלוהי הפוליטיקלי קורקט זה הולך להיות מחורבן, ולמה הם לא עושים רימייק ל'פריקים וגיקים'[3] ??
הטלפון עשה צליל של הודעה. לא בא לי לענות לאף אחד. ואז עוד אחת. ועוד אחת. שלוש הודעות, תהיתי לעצמי אם זה צירוף מקרים או משהו דחוף. יכול להיות שזה משהו דחוף.

[הודעה ראשונה] "בשעה 21:30 אתה פוגש את אבי יותם וליאו בפאב 'הכבשה' שדרות הרצל 17, תתפנה לך חנייה בצד השני של הרחוב ליד שדרות הרצל 22 בשעה 21:26" מאת '00-0000000'
[הודעה שנייה] "הולך לצאת לך הרפס השפתיים תמרח משחה" מאת '00-0000000'
[הודעה שלישית] "השליח של דוידפארם בדיוק נכנס לבניין עם המשחה שהזמנת, חשבונך יחויב ב 59.99 במחזור החיוב הבא" מאת 'דוידפארם – עולם המרקחת שחוזה את העתיד'.

מה זה לעזאזל? חשבתי לעצמי, פעמון הדלת צלצל, ניגשתי לפתוח.
"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי שקית של דוידפארם[4] ביד אחת והגיש טאבלט לחתימה ביד השנייה.
"לא הזמנתי כלום" עניתי. השליח הופתע מהתשובה, הוא הביט בטאבלט ואז בי.
"זה רחוב גֵּיא בן הינום 6, דירה 6?"
"כן"
"אתה גַּיְא בן-הינום?"
"כן"
"שלום זה המשלוח שלך, תחתום כאן בבקשה" השליח הגיש לי בשנית שקית של דוידפארם ביד אחת וטאבלט לחתימה ביד השנייה. הרגשתי עקצוצים בשפתיים. סיננתי קללה וחתמתי על הטאבלט. טרקתי את הדלת. ניגשתי למקלחת ומרחתי משחה. ססעמק.
ניסיתי לחזור למספר 00-0000000, המספר שחייגתי איננו מחובר. ססעמק.

***


הבטתי במראה, שלוש בועות קטנות על השפה הימנית עליונה, מרחתי שוב משחה, השפתיים שלי בערו מבפנים. הטלפון טרטר בהודעות, כולן מ 00-0000000. לא פתחתי אותן, לא רוצה לדעת. מחקתי את ההתראות בטלפון וחיפשתי שירות לקוחות של 'היומן השנתי מאלוהים', אין להם טלפון, אין שירות לקוחות, כלום. אפילו לא מייל.
נפגשתי עם אבי לקפה של בוקר, ג'ו נפרדה ממנו ושילחה אותו לדרכו, היא לא רצתה לראות איך הוא מת. שתינו קפה ואבי אכל עוגת פרג, בנאדם עומד למות ובוחר לסיים עם עוגת פרג, לך תבין. לקחתי את ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו וחיפשתי טלפון של שירות לקוחות, או מייל או משהו. אפילו שם של בית הדפוס לא היה, כלום. סיימנו את הקפה ואבי התחיל לאסוף את הדברים שלו כדי לצאת.
"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?"
"למה לא?"
"כי הסיכוי שתדרוס אותך משאית בתוך הקפה קטן יותר מאשר בחוץ"
"היא תדרוס בכל מקרה" אבי ענה סיים להכניס את המפתחות והטלפון לכיסים, לקח את היומן שלו וחבש כובע בוקרים. פעם ראשונה שאני רואה אותו עם כובע.
"מה הקטע של הכובע?"
"לא יודע, בא לי כובע"
"כובע בוקרים?"
"זה מה שבא לי, מה אכפת לך, רד ממני" אבי יצא ואני אחריו, הלכנו על המדרכה אני בצד הצמוד לכביש ואבי בחלק הפנימי, הוא לא רצה למות. עברנו מסחרית של חבר'ה קדישא, הנהג עמד בחוץ עם טלפון ואזניות לבנות וזז לקול המוזיקה שבקעה מהן. שום משאית לא נראית באופק.
"תשמע גיא, אני צריך.." אבי גמגם. "אני.." משב רוח קל העיף לו את הכובע מהראש, הוא רץ אחריו בדחף של רגע לכביש, אני לא יודע מאיפה המשאית הגיעה אבל היא הגיעה. אבי עף מהפגיעה ונחת ממש ליד הטרנזיט של חבר'ה קדישא. הבחור עם האזניות ועוד אחד ניגשו אליו והתחילו להכניס אותו לשק שחור. רצתי אליו והזזתי אותם מאבי, הרמתי את הראש שלו וצעקתי "אבי, אבי!" הוא לא ענה. העיניים שלו היו פקוחות ודם זרם לו מהאף. בדקתי לו דופק וצעקתי על החבר'ה קדישא שהם צריכים לבדוק אם הוא מת קודם, אחד החבר'ה ענה לי שלא צריך כי זה כתוב ביומן וסימן לחבר השני עם האצבע בסיבובים לכיוון הרקה שאני כנראה משוגע.
הם ארזו אותו בשק שחור ואת ה'יומן השנתי מאלוהים' שלו ארזו בשקית שחורה ונסעו משם.
ישבתי על שפת המדרכה, חסר אונים. לא בכיתי ולא לא-בכיתי, איפשהו נתקענו באמצע אני והדמעות. הסתכלתי בטלפון, הוא עדיין היה על שקט, 13 הודעות, כולן מאותו המספר. התקשרתי לג'ו, היא אמרה לי שהיא קיבלה את ההודעה מחבר'ה קדישא ושההלוויה ב 17:00 ושהכל מאלוהים וניתקה. ססעמק.

***

השתקתי את ההתראות של הטלפון וההודעות מאלוהים הצטברו. איזה מטופש זה ללכת להלוויה של מישהו שידעת שהוא עומד למות ונפרדת ממנו והוא כבר לא שם. למה הטקס המיותר הזה בכלל. אני רוצה שיזרקו את הגופה שלי באיזה ואדי להיאכל על ידי חיות בר ואוכלי נבלות, נשרים, צבועים ורימות למיניהן. לא רוצה לא קבר ולא מצבה. בסוף ההלוויה של אבי ניגשתי לרבי ושאלתי אם אני יכול לדבר איתו. הוא הסתכל עלי מוזר.
"למה לא מרחת משחה?"
"אה?"
"לא קיבלת הודעה שהולך לצאת לך הרפס?" בכלל שכחתי מזה, ושכחתי למרוח משחה וכל השפה העליונה הימנית שלי הייתה נפוחה משלפוחיות.
"אני לא רוצה לקבל הודעות וזרקתי את היומן לפח" הרבי הביט בי בזלזול וסינן "אה, אתה מאלה" ואז הפנה לי גב והתחיל להתרחק. רצתי אל הרבי ומשכתי אותו בכתף.
"אני מאלה רבי אבל אני לא רוצה לקבל הודעות, איך אני מבטל אותן, אין למי להתקשר, אין למי לפנות. מה אני עושה?"
הרבי הסתובב, סימן לי עם ידו להתקרב. התקרבתי ורכנתי לעברו, "אלוהים נמצא בכל מקום, רק תבקש"
"זהו?"
"ותתפלל שהבקשה שלך תתקבל, זה לא אוטומטי, אתה יכול גם לתרום לצדקה זה מזרז עניינים" הוא הגיש לי חוברת קטנה של הישיבה שלו עם מספר חשבון בנק לתרומה באמצעות ויזה או המחאה או Pay-Pal ואז הסתובב שוב והלך. בשביל שירות לקוחות אין כלום, אבל בשביל תרומות יש מלא דרכים. ססעמק.

***

שכבתי במיטה והבטתי בתקרה. השפתיים שלי כאבו, השלפוחיות התפוצצות ושום משחה לא תעזור לזה. חשבתי על אלוהים ושאני רוצה להפסיק לקבל הודעות. הטלפון טרטר עם שתי הודעות חדשות, בדקתי אותן, זה לא היה אישור שתפילתי התקבלה ולא אקבל יותר הודעות, זו הייתה הודעה שאני נפגש עוד חצי שעה עם ג'וני בפאב, ושאני צריך להחזיר לו מקדחה.
"תפסיק לשלוח לי הודעות" צעקתי על התקרה. "תסיר אותי מרשימת התפוצה שלך" צעקתי שוב. "אמן" הוספתי בסוף. כלום. אף הודעה.
ואז צלצול.
מג'וני.
"אתה בא?"
"לא"
"מה לא? כתוב לי שאתה בא, עד שהצלחתי לצאת מהבית! מה עם המקדחה שלי? תגיע, אתה צריך לצאת כבר"
"אני לא בא, תבוא אתה."
"כתוב שאתה בא, היומן לא טועה, תזוז לפה כבר!"
"לא רוצה, לא אכפת לי מהיומן, וממה שכתוב. אני לא בא, ולא משנה מה כתוב ואיפה."
ניתקתי, הטלפון טרטר, הודעה. לא הסתכלתי, אני לא הולך לשום פאב. שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה. צעקות נשמעו מהקומה מעל והספרינקלרים בדירה שלי התחילו להשפריץ מים. ססעמק.
ברחתי מחדר השינה ומהדירה, המסדרון היה אפוף עשן, גיששתי לכיוון המדרגות ומשם החוצה מהבניין, הדירה של השכנים שלי מלמעלה עלתה באש. השכנה עמדה במרפסת נופפה ב'יומן השנתי מאלוהים' וצרחה. היא לא צרחה על אלוהים אלא על הכבאים. שהם לא עומדים בזמן ושכתוב שהם ייחלצו אותה מהמרפסת ושהיא נשרפת. בסוף הם חילצו אותה. בעזרת השם.
נסעתי לפאב. ממילא לא יכולתי להיכנס לדירה המוצפת. ססעמק.

***

ג'וני כבר הזמין לי פִּילְס, היא הגיעה בדיוק כשהתיישבתי לידו על הבר. היא הייתה קרה, הכי קרה שבירה יכולה להיות, זה הגביר את המתיקות שלה, גמעתי חצי מהחצי בלגימה אחת.
"הבאת את המקדחה שלי?"
"כן, היא בבגאז' "
"אני מצטער על אבי, שמעתי רק עכשיו"
"למה? אין לך יומן מאלוהים?" שאלתי.
"צודק, לא היה לי ראש לזה" הוא לגם מהבירה שלו, "חשבתי שאתה לא בעניין של יומנים"
"לא בעניין, אבל הם לא מפסיקים לשלוח לי הודעות עם התראות על מה הולך לקרות"
"כן, זה חדש, זה מעולה, לא צריך להסתובב עם יומן כל היום"
"אתה יודע איך מבטלים את זה?"
"לא, ניסית להתפלל?" ג'וני צחק.
"צעקתי, גם בלב. זה לא עזר"
"אולי אתה צריך מניין" צחק ג'וני ולגם מהבירה שלו.
הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו שיחה מ 00-0000000, עניתי.
"שלום.." אמר קול אשה מתכתי.
"שלום" עניתי והקול המתכתי המשיך בלי להתייחס אלי.
"שלום, מדברים משירות הלקוחות של אלוהים, פנייתך למוקד נרשמה. נקבעה לך פגישה מחר בשעה [פאוזה] אפס ארבע אחת שבע. תודה ולהתראות". השיחה נותקה.

***

נסעתי הביתה, מכבי האש עדיין היו שם, עסוקים בקיפול הציוד שלהם, המשטרה חסמה את הכניסה לבניין עם סרטי פלסטיק אדומים וניידת חנתה ליד. השוטר בניידת כרז לי לא להיכנס, הבניין סגור. ניגשתי לניידת.
"אני גר פה"
"גבר, הבניין סגור עד לבדיקה של מהנדס"
"אבל אני.."
"סגור, תבוא מחר"
"א.."
השוטר סגר את חלון הניידת וחזר לשחק בטלפון שלו. טפטוף קל של שרב נשבר החל ללכלך את חלון הניידת בבוץ. השעה הייתה אחת בלילה, לא רציתי להציק לאף אחד בשעה כזו, חזרתי לאוטו והשכבתי את המושב לאחור ככל הניתן. כיוונתי את השעון בטלפון לארבע בבוקר אבל לא היה לי מושג לאן אני אמור לנסוע. נרדמתי.

***

השעון בטלפון צלצל אבל אני לא התעוררתי ממנו. השעה ארבע ושבע עשרה דקות הגיעה. יד נגעה בי בכתף והזיזה אותי.
"גיא, גיא!"
התעוררתי, לא הייתי במכונית, הייתי במשרד, ולא במשרד שלי.
"גיא, אתה קם או שאתה מתכוון לישון לאורך כל הפגישה שלנו?"
איש גדול רכן מעלי. התיישבתי, שפשפתי את העיניים. לידי עמד האיש, גבוה, רחב מידות, שיער שחור מאפיר במקצת עם התחלה של מפרצים. כרס קטנה, לבוש במכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנכ"יות וחולצת כפתורים קצרה ובהירה. המשרד היה מוקף בארונות כבדים מעץ עמוסים בספרים, מבולגנים ברובם. האיש התיישב מאחורי השולחן והסתכל עלי.
"כן" אמר.
"איפה אני?"
"רצית פגישה לא? זה המשרד שלי"
"אתה אחראי על ההודעות שאני מקבל מהיומן?"
"אפשר להגיד"
"אני יכול להפסיק לקבל הודעות?" האיש הביט בי ועיווה את גבותיו.
"כן, יש לך טופס בסוף היומן, תמלא ותשלח, זה לוקח עד שבעה ימי עסקים מהרגע שהטופס מגיע. ותמרח משהו על השפתיים, לֵמָה שלחתי לך הודעה?"
הסתכלתי עליו, לא הגבתי, שוב שכחתי למרוח משחה והשפתיים שלי כבר היו נפוחות וכואבות.
"עוד משהו?"
"אהה.. מאיפה אני יכול להשיג את הטופס? כי אין לי יומן, זרקתי אותו לפח"
"זרקת את היומן שלי לפח?" האיש הגדול נראה מופתע וקצת כועס. היומן שלו? יכול להיות שזה אלוהים?
"אהה.. כן.." גמגמתי "אני לא ממש רוצה לדעת מה הולך לקרות, אני מעדיף שזה ייקרה בהפתעה.." האיש הגדול התעצבן ונשען לאחור. הוא התחיל לשחק ביד אחת עם עט שהיה מונח לפני כן על השולחן והתנדנד קדימה ואחורה על הכיסא שלו. ואז הוא נשען קדימה קם מכיסא נשען בידיו על השולחן וקרב את ראשו אלי, נצמדתי לאחור על הכסא וניסיתי להתרחק כמה שיותר. קצה אפו של אלוהים כמעט נגע באפי שלי.
"לא רוצה. מה זה לא רוצה? מי שואל אותך?" אלוהים צעק.
גמגמתי משהו על בחירה חופשית, או חשבתי על בחירה חופשית אני לא זוכר, ואז אלוהים נשבר והתחיל לצחוק. הוא חזר לשבת.
"בחירה חופשית" הוא צחק, "אתה חושב שהפגישה שלנו פה לא כתובה מראש? אתה חושב שזה שזרקת את היומן שינה משהו? זו בקושי אשליה של בחירה חופשית" אלוהים קם וניגש אל הארון משמאלו והוציא ממנו שתי כוסות, בקבוק של בלאק לייבל ובקבוק שליש של פִּילְס. הוא הניח הכל על השולחן והתכונן לפתוח את בקבוק הבירה.
"אני מעדיף בלאק" אמרתי ברעד. אלוהים הסתכל עלי וחייך, הוא מזג בלאק לשתי הכוסות ואז הוציא תבנית קרח ממקרר קטן. הקרח לא יצא. אלוהים דפק את תבנית הקרח בשולחן מספר פעמים, חלק מהקרח עף על הרצפה, הוא שם שתי קוביות בכל כוס והגיש לי את שלי. לגמתי מהבלאק. אלוהים סובב את הכוס בידו ולגם הוא תוך שהוא חוזר לכסאו.
"אפשר לשאול שאלה?" שאלתי. אלוהים החווה כן עם הראש.
"אם כולם יודעים מתי ואיך הם ימותו איך אף אחד לא מתנגד?" אלוהים נאנח, סיים את הוויסקי שלו ומזג עוד מנה.
"אתם הכוכב המחורבן ביותר שבראתי. נשבע לך" הוא חייך, "נתתי לכם כל כך הרבה דברים לגלות, לחקור, לחיות! במקום זה אתם ממציאים דתות, כבר שלושת אלפים שנה אתם ממציאים כל מיני דתות שטוענות שהן יודעות מה אני רוצה. אנשים מטומטמים, כל דבר שאני עושה הם מקבלים. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', 'זה רק בידי שמים'. שברתם אותי. הוצאתם את כל הכיף מהמשחק, אנשים התחילו לשעמם וזה לא שניסיתי להילחם בזה, ולהשמיד דתיים בכמויות, אבל אתם לא מבינים! שלחתי אתכם להשמיד דתות אחרות, לבצע התאבדויות המוניות, וכלום, אנשים עדיין נמשכים לדת. 'זה מאלוהים', 'זה מלמעלה', אתה יודע כמה השקעתי בהרפס? אתה יודע?"
הבטתי באלוהים מופתע וגמגמתי "לא.."
"זה הפרויקט הכי מסובך שלי, סבל שנגרם אקראית בלי סיבה, אתה יודע מה זה לתכנן משהו בלתי מתוכנן כשהכל מתוכנן מראש? הייתי צריך לגייס בני שטן בשביל ליצור את זה. זה הדבר הכי יפה שבראתי. זה היה מיזם שניסה להסביר לאנשים שלא לכל דבר יש סיבה ולא כל דבר הוא מלמעלה יש דברים שקורים סתם, הם לא השתכנעו. במקום זה הם התחילו 'זה מאלוהים', 'זה הכל בידי שמיים'... ססעמק"
"אבל מה  הקטע של היומן? הוא לא הופך את הכל ליותר משעמם?"
"ההיפך, ההיפך! אנשים אחרי תמיד אומרים הכל מלמעלה אבל כשהם יודעים שמשהו הולך לקרות, אתה לא יודע מה זה מוציא מהם, איזה אמוציות, איזו דרמה. דמעות, בכי, נקמה. מוציא את כל היופי בעולם הזה החוצה. תענוג" אלוהים לגם את המנה השנייה שלו ומזג לעצמו עוד אחת. "אתה בטוח שאתה לא מעדיף בירה?" שאל אותי. לגמתי בכח מהוויסקי. אלוהים חייך. "שני החברים שלך האלה עם התינוקת, היית צריך לראות אותם כשהיא גילתה שהוא הולך למות. כמה צלחות עפו שם. הייתי בטוח שהיא תהרוג אותו לפני הזמן. זה בכלל היה מסבך את כל העניינים. האשימה אותו שהוא בגד בה ובגלל זה הוא נענש, כמה צחקתי. כשהיא צעקה לו לא תחמוד כמעט נחנקתי. אם היית יודע עם כמה אנשים היא.." אלוהים ניסה לעצור את הצחוק שלו ובקושי הצליח. "בעצם אתה יודע, איך הסכמת לקרוא לבת שלך אושר? מה זה השם הזה? לא המצאתי לכם מספיק שמות בתנ"ך?" אלוהים נראה מרוצה מעצמו. "לפחות זה לא אושר-אל" הוא צחק שוב וסיים את המנה השלישית של הוויסקי.
"אני אסיר אותך משירות ההודעות" אמר בשקט והוסיף "עוד משהו?"
"לא" עניתי. עדיין לא מעכל שאושר היא שלי.
אלוהים נפנף עם היד, ואני התעוררתי באוטו. הבטתי בטלפון, השעה הייתה 5:12, ההודעה האחרונה הייתה תזכורת לפגישה עם אלוהים ב 4:17 ואף הודעה חדשה לאחר מכן. הנחתי את הטלפון, הוא טרטר. הרמתי אותו. הודעה חדשה אחת. הוסרתי משירות ההודעות של היומן השנתי מאלוהים.
התפוצץ לי הראש וזחלתי החוצה מהאוטו, הניידת עדיין הייתה שם ושוטר אחר ישב מחוצה לה על מכסה המנוע ושיחק בטלפון שלו. לא בא לי להתווכח, צעדתי לקפה. איזה עולם מחורבן, איזה אלוהים מחורבן. אני צריך לעשות משהו עם זה. אני צריך לספר לאנשים במי הם מאמינים, מי זה האלוהים הזה. שהכל משחק ושהם יכולים להתנגד, אם רק יזרקו את היומנים האלה. שיחזרו לחיות. שיפסיקו לריב על מה שכתוב ושיחיו את מה שהם. שייבחרו מה הם רוצים לעשות ומה שלא. אני צריך לדאוג לאושר, יש לי בת. היא לא יכולה לגדול אצל אמא שלה, היא לא יכולה לגדול בתוך כל הדתיות הזו. אני צריך למצוא דרך להציל אותה משם. קרני שמש ראשונות הפציעו, עננים שברו אותן באקראיות, השמיים נצבעו בגוונים של תכלת וסגול וכתום. איזה יום יפה, קצת לפני הקפה ראיתי מסחרית של חברה קדישא, היא הייתה מלוכלכת בטיפות בוץ מהטפטוף של הלילה. שני החבר'ה עמדו לידה ועישנו. המשכתי ללכת, חוץ מהם וממני לא הייתה נפש חיה ברחוב. מוזר, קיבלתי יומן מלא לשנה הזו לפני שזרקתי אותו, הם לא באו בשבילי, מתוכננת לי לפחות עוד שנה. התחלתי לחצות את הכביש לכיוון הקפה, שמעתי צופר וחריקה ו..
משאית..




[1] הת'רס (Heathers) סרט קולנוע מ 1988. ווינונה ריידר מתאהבת בכריסטיאן סלייטר הסוציופאט ורוצחת את כל החברות המעצבנות שלה + עוד כמה בדרך. סצנת הסיום של פיצוץ בית ספר התיכון אלמותית.
[2] שאנן דוהרטי
[3] פריקים וגיקים – סדרת תיכון 1999-2000 עם ג'יימס פרנקו.
[4] דוידפארם – רשת בתי מרקחת שידוע בסיסמא שלה 'תגיד שדוידפארם שלח אותך!'