תוויות

‏הצגת רשומות עם תוויות חזרה בזמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חזרה בזמן. הצג את כל הרשומות

אנדרטה לשטח מת - סיפור קצר פנטסטי על צבא

עותק ePub לקוראים דיגיטליים זמין פה

"מילקי בחלון מימינך, תכין רימון!"

"מכין רימון!"

כרעתי ליד מילקי, הנחתי את יד שמאל על האפוד שלו וצעקתי "רשאי"

"רימון!" מילקי צעק וזרק את הרימון לחדר דרך החלון, כרענו ביחד וגוננתי על פני בידי בזמן שמילקי ספר בקול צרוד "עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ו..." הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו ביחד "פוצץ" התרוממנו, יריתי צרור אל תוך החלון ולאחריו פרצנו פנימה דרך הדלת כשמילקי מוביל. אחרינו נכנס תָּתְּמִיק עם המקלע.

"שיט הוא ברח, ראית לאן?" צעקתי למילקי, הוא נראה מבולבל ולא ידע לאן להמשיך. כנראה שטרם התאושש מהפיצוץ של הרימון הראשון שהוא זרק באמת בקרב ולא בתרגיל מאחורי בטונדה.

"לא" מילקי צעק בקול שבור. כרעתי לידו, טפחתי על הקסדה שלו ולחשתי "עבודה טובה" נראה לי שהוא קצת חייך. הוא הגיע לפלוגה פחות משבוע לפני שהתחילה המלחמה, די לבד כי כל החברים שלו נשלחו לקורס מ"כים. זה לא פשוט להגיע לבד לפלוגה ותיקה. היו לו זיפים בהירים בני עשרה ימים ותלתלים שהציצו מתחת לקסדה, כולנו היינו מזוקנים ופרועי שיער, אחרי חודש וחצי בלי לצאת הביתה ושבוע וחצי של לחימה.

"תתמיק תחפה מהחלון, ובואו נעוף מפה לפני שמורידים עלינו ת'בית" בזמן שתתמיק נתן צרור מהחלון רצתי כפוף בסוג של דילוגים מעל הג'אנק שמילא את החצר, היעד שלי היה החומה המתפרקת שהקיפה את הבית משלושה צדדים. הקריסות בחומה היו פתרון טוב לחרכי ירי עם מחסה סביר.

"פאק!" קיללתי, מנסה להחניק את הצרחה.

"הסמל ז'אקי אתה בסדר?" מילקי קרא לעברי.

"דפקתי פזצט"א על קקטוס!" סיננתי, וסימנתי לתתמיק עם יד מלאה בקוצים לחבור אלינו.

"ראית לאן הם ברחו?" תתמיק חקר מיד אחרי שהתרסק עם המקלע מימיני.

"לא, הם יכולים להיות בכל מקום." סיכמתי, ומשכתי את המע"ד (מכשיר עזר דיבורי) של מכשיר הקשר הקטן התחוב בתא הגב של האפוד. ניסיתי לדלות מידע על מה קורה סביבנו ואיזה כח נמצא איפה. בעקבות ההתקלות היינו שתי שורות בתים מעבר לקו ההתקפה העיקרי, שאר הכח היה מאחורינו. לא ידעתי מי נמצא מימין או משמאל, או מהצד השני של שורת הבתים האחרונה. בצידה האחר של החומה המתפרקת שבקצה המישור עליו נבנה הכפר, החל להשתפל מדרון כך שראיתי רק עשרים או שלושים מטר קדימה עד שזווית ההשתפלות הפכה חדה מדי והעדות היחידה למדרון הייתה צמרות הולכות ומתנמכות של עצים.

מה שנקרא בעגה הצבאית "שטח־מת".

המג"ד הורה לי לעצור ולהישאר במקום, עד שהם יסגרו את הפער. העברתי מודיעין על השטח ודיווחתי על תסכית הקרקע, פרסתי את מילקי שמאלה לשבר הבא בחומה ואת תתמיק ימינה. בסך הכל תפסנו משהו כמו 15 מטר, וחיכינו. תתמיק הוא המקלען הכשיר היחיד שנותר במחלקה שלי, השניים המקוריים נפצעו ביום הראשון, ושני המחליפים יומיים אחרי. הוא היה הבחור הכי גדול במחלקה. הכי גבוה, הכי רחב. המקלע נראה עליו כמו אם-16. הייתה לו שריטה מגלידה על לחי שמאל מקליע שפילח אותה ביום הראשון, הוא סירב להתפנות, למזלנו.

הקרב התנהל בגבנו, מימין ומשמאל, מאחורי הבתים, הגדוד נתקע רחוב או שניים מאחורינו, התקדמנו מהר מדי. המתנו בשמש והזענו, המדים הירוקים היו מעוטרים בפסים לבנים של מלחי זיעה. כל פס סימן מהלך לחימה אחר בחום של אוגוסט.

"יש מישהו מקדימה" מילקי לחש, כשהסתכלתי לעברו הוא עבר לסמן לי עם הידיים, אחד, מקדימה, שלושים מטר, בערך. הרמתי את הראש מעל לחומה כדי לראות רחוק יותר, צרור לא מדויק הדביק אותי חזרה לקרקע. תתמיק נתן צרור רוחב בתגובה. דיווחתי למג"ד שאנחנו בסדר. סימנתי לשני החיילים שאני הולך לזרוק רימון לעבר המדרון, כרעתי מאחורי החומה, הכנתי רימון, שלחתי יד קדימה והשלכתי אותו מעבר לחומה בעדינות, לא רציתי שיתגלגל יותר מדי למטה. הסתכלתי עליו מתרחק ממני ושכחתי לספור. כששוכחים לספור, שוכחים להסתתר. הוא התפוצץ אחרי עשרים מטרים ורסיס חרץ לי את הקסדה. אידיוט.

זעקת כאב עלתה מהמדרון ואחריו שקט שנקטע בדיבורים חלשים בערבית.

"פגעת במישהו" תתמיק לחש.

"כן" עניתי בשקט.

סימנתי לשני החיילים שאני זוחל קדימה לתצפית ושמילקי יצמצם טווח לתתמיק ויתפוס את העמדה שלי אחרי שאדלג. נשכבתי על החומה, הכי צמוד שהצלחתי והתגלגלתי לעבר השני. זחלתי בשקט ככל האפשר, יכולתי לראות רק שלושה מטרים קדימה וגם זה היה מקוטע על ידי סירה קוצנית. זחלתי משיח לשיח והתקרבתי לקולות בערבית. מתחתיי בהמשך המדרון זיהיתי שלושה. שניים היו צמודים, אחד מהם כנראה הפצוע והשני שניסה לטפל בו, הפצוע ייבב והשני היסה אותו. השלישי שכב כמה מטרים מהם מימין, מול העמדה של תתמיק ואחז במקלע משל עצמו.

זחלתי ברוורס איזה מטר וחצי כדי לצאת מטווח הראיה שלהם, נופפתי לתתמיק וסימנתי לו שיתקדם בזחילה. אחר סימנתי למילקי שיעשה אותו הדבר אחריו.

זחלתי קדימה לנקודה הקודמת שלי, הנחתי את הנשק בכיוון שלהם והוצאתי רימון, החזקתי אותו ביד ימין. כף היד שלי הזיעה, הראש שלי בער מתחת לקסדה. הייתי צריך להסתפר לפני המלחמה הזו.

הוצאתי את הניצרה, שלחתי את יד ימין קדימה והשלכתי את הרימון בקלילות, הוא התגלגל, צעקתי "רימון", הספקתי לראות אחד מהם מביט לעברי ומתרומם מעט ואז השתטחתי וחיפיתי על ראשי.

הרימון התפוצץ.

עליתי לכריעה וצעקתי "מכת אש", כיוונתי לעברם ויריתי צרורות, שמעתי את המקלע של תתמיק, הוא איתי. צעקתי "היכון להסתערות" ומיד אחרי "קדימה הסתער" ורצתי קדימה, השניים מולי היו פצועים ובזווית העין קלטתי את תתמיק מרסס צרורות רוחב הלוך וחזור לעבר המקלען שלהם. משהו היכה בי משמאל, עפתי מטר ימינה ונפלתי, החלקתי במורד המדרון עד לשני הפצועים מתחתיי, הם מלמלו בערבית. ניסיתי להרים את הראש אך ללא הצלחה, לא הצלחתי להזיז את הרגליים, וכאב חד בחזה משך אותי מטה. צעקתי לתתמיק והחזקתי את חזי מכאב, שמעתי רק גניחות, הוא לא ענה. רביעי משלהם הגיח משמאל, היה לו חיוך על הפנים. ניסיתי לכוון את הנשק לעברו. משהו זז למעלה והבחור המחייך כיוון את הקלצ'ניקוב אלי, משהו התגלגל.

"אני רשאי?"

"מה?" שאלתי.

"אני יכול לזרוק את הרימון? לפני שהם בורחים?" מילקי הזיע וידו רעדה. הסתכלתי מסביב, היינו בשורת הבתים האחרונה שוב.

"רשאי" צעקתי והרמתי את חולצתי, הייתי שלם.

"רימון!" מילקי צעק וזרק את הרימון לחדר דרך החלון, הוא כרע לידי וספר בקול צרוד "עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ו..." בזמן שאני גוננתי על פני. הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו ביחד "פוצץ", התרוממנו, יריתי צרור אל תוך החלון ולאחריו פרצנו פנימה דרך הדלת כשמילקי מוביל. אחרינו נכנס תָּתְּמִיק.

"שיט הוא ברח, ראית לאן?" צעקתי למילקי.

"בטח למדרון למטה כמו מקודם"

"מה?" אחזתי בכתפו ובהיתי בעיניו.

"לא יודע, היה לי דז'ה־וו, הם ירדו למדרון, והסתערנו עליהם ואז עוד אחד הגיע משמאל ותפר אותך, אז זרקתי על כולכם רימון" המשכתי לבהות במילקי, ניסיתי לענות, כמעט נחנקתי ובלעתי את הרוק שמילא את פי.

"הסמל אתה בסדר?" מילקי שאל בשקט.

"כן, כן גם לי היה אותו, אה... מה שקרה..." עניתי.

תתמיק כרע לידנו ונשען עלי, "אז הם בטח במדרון כמו מקודם" מילקי ואני הבטנו בו.

"תתמיק תחפה מהחלון, ובואו נעוף מפה לפני שמורידים עלינו ת'בית" תתמיק נתן צרור מהחלון התכופפתי ורצתי בסוג של דילוגים מעל הג'אנק שמילא את החצר, היעד שלי היה החומה המתפרקת שהקיפה את הבית משלושה צדדים. הקריסות בחומה היו פתרון טוב לחרכי ירי עם מחסה סביר.

"פאק!" קיללתי, מנסה להחניק את הצרחה.

"הסמל ז'אקי אתה בסדר?" מילקי קרא לעברי.

"דפקתי פזצט"א על קקטוס!" סיננתי, וסימנתי לתתמיק עם היד המלאה קוצים לחבור אלינו.

"נחתת על אותו הקקטוס?" תתמיק חייך כשנשכב לידנו.

"שתוק" סיננתי, תתמיק החניק גיחוך וניגב את הזיעה ממצחו.

"אז יש ארבעה, תתמיק אתה תתמקם מימין כמו ממקודם – מול המקלען, אני באמצע, ומילקי אתה מחפה לשמאל לרביעי שתפר אותי, ברור?"

הקשר שלי טרטר, משכתי את המע"ד של מכשיר הקשר הקטן מתא הגב של האפוד, הגדוד עדיין מאחורינו. מעבר לחומה המתפרקת החל להשתפל מדרון כך שראיתי רק עשרים או שלושים מטר קדימה עד שזווית ההשתפלות הפכה חדה יותר וכל מה שראיתי מעבר היו צמרות הולכות ומתנמכות של עצים.

מה שנקרא בעגה הצבאית "שטח־מת".

המג"ד הורה לי לעצור ולהישאר במקום, שמענו את היריות מאחור, מימין ומשמאל, מאחורי הבתים, הם היו שני רחובות מאחורינו.

"יש מישהו מקדימה" מילקי לחש לעברי, כשהסתכלתי לעברו הוא עבר לסמן לי בידיים, אחד, מקדימה, שלושים מטר, בערך. לא הייתי צריך להרים את הראש מעל לחומה כדי לראות, סימנתי לשני החיילים שאני הולך לזרוק רימון לעבר המדרון, כרעתי מאחורי החומה, הכנתי רימון, שלחתי יד קדימה וגלגלתי אותו מעבר לחומה בעדינות, לא רציתי שהוא יתגלגל יותר מדי למטה. ספרתי עשרים ואחת, עשרים ושתיים... הוא התפוצץ 20 מטר ממני ורסיס שעף דרך החומה המתפוררת חרץ לי את הקסדה. שוב אידיוט.

זעקת כאב עלתה מהמדרון ואז שקט ואחריו דיבורים חלשים בערבית.

"פגעת במישהו" תתמיק לחש.

"כן" עניתי בשקט.

סימנתי לשני החיילים שאני זוחל קדימה לתצפית ושמילקי יחפה לשמאל ותתמיק לימין. נשכבתי על החומה, הכי צמוד שהצלחתי והתגלגלתי לעבר השני. זחלתי, יכולתי לראות רק שלושה מטרים קדימה וגם זה היה מקוטע על ידי סירה קוצנית. זחלתי משיח לשיח והתקרבתי למיקום הקודם שלהם. הם לא היו שם. שיט.

התחלתי לזחול לאחור.

שמעתי נקישה עמומה ושלושה רימונים התעופפו לעברינו מצידה השמאלי של החומה. ראיתי את שלושת הגושים השחורים באוויר מעלי ברקע השמיים הכחולים צהובים ולא הספקתי לצעוק.

"רימון!" מילקי צעק וזרק את הרימון דרך החלון, כרענו ביחד וגוננתי על פני בידי בזמן שמילקי ספר בקול צרוד "עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ו..." הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו ביחד "פוצץ" התרוממנו, הרמתי את הנשק לכיוון החלון מתוך אינסטינקט.

"הם בטח מחכים בחומה" מילקי זרק, לא יריתי.

תתמיק נעמד לידנו, "זה נשק חדש כאילו? חוזרים כמה דקות בזמן ברגע שמתים? זה של רפא"ל?"

"מה?" שאלתי ובהיתי בתתמיק.

"כל פעם שאנחנו מתים, אנחנו חוזרים לאותה הנקודה, לא שמתם לב? זה רק אני?" תתמיק חייך, הרים גבה וניגב את הזיעה ממצחו, "נראה לי שקיבלתי מכת חום" הוא הוסיף.

"לא, אתה בסדר" ענינו ביחד.

סימנתי להם שבמקום שניכנס לבית, נאגף משמאל. נצמדתי לחומה שהקיפה את הבית וסימנתי לתתמיק ולמילקי לדלג מעליה ולחפות קדימה, כדי שנהיה מכוסים משני צידי החומה. אני התקדמתי מימין לחומה והם משמאלה, אחרי שני דילוגים עברתי את הבית מימיני, באותו הרגע חטפתי צרור מימין. הספקתי לזנק מעבר לחומה לפני שצרחתי את נשמתי. חטפתי כדור בתחת.

"הם מימין מאחורי הבית" צווחתי.

הסתדרנו שלושתינו מאחורי החומה בשורה לכיוון הבית, תתמיק מימין עם המקלע התמקם מול שבר נמוך בחומה. מילקי משמאל מאחורי סדק, ואני באמצע, פצוע מדמם. הקשר טרטר, המג"ד חזר וקרא לי אבל לא יכולתי לענות, ביד אחת אחזתי בנשק ובשנייה סתמתי את החור תחת החדש שלי.

"قف! قف! ... Stop! Stop!" זה היה מאחורי, שלושה עמדו שם, שניים עם קלצ'ניקוב ואחד עם מקלע. קנה מכוון לכל אחד מאיתנו.

لا تتحركDon't move! " האמצעי אמר בתקיפות, "Hands Up" הוא הוסיף. הבחור הרביעי, זה שירה בי, יצא מהמחסה שלו מאחורי הבית והתקרב.

"מה לעשות המפקד?" מילקי לחש בקול שבור.

أسكت הבחור שכיוון על מילקי, דקר אותו בגב עם הקנה של הקלצ'ניקוב. הרמתי יד מהנשק והסתובבתי. הבחור מולי הורה עם הנשק שלו על היד השנייה שלי. הרמתי אותה, היא הייתה מגואלת בדם.

أطلقت النار عليه في المؤخرة הבחור שמעלי פנה לרביעי. הרביעי צחק.

"He shot you in the ass" הוא רכן לעברי וצחק ביחד עם כולם.

“OK, where is it?” הבחור כיוון אלי את הקלצ'ניקוב שוב והחיוך שלו נמחק.

"איפה מה?" שאלתי.

"English!" הוא צעק והוסיף "يا حمار" וחזר לצחוק.

“Where is what?” שאלתי.

“Where is your time machine?” הוא דקר אותי בכתף עם הקנה של הקלצ'ניקוב.

“What time machine?”

“Your time machine, the one that takes you back every time I kill you!”

"מה הוא רוצה?" מילקי שאל בקול רועד.

"הוא רוצה את מכונת הזמן שלנו" תתמיק ענה לו.

"איזו מכונת זמן?" מילקי שאל.

"בדיוק" תתמיק הספיק לענות לפני שהבחור שמול מילקי צעק עליו שוב أسكت, את האוסקוט כולנו הבנו.

“What is it? American? Where is it?” הבחור מולי התחיל לחקור, הנחתי שהוא המפקד. איך אני אמור לשכנע אותו שאין לי מכונת זמן, ואני בעצמי לא מבין מה קרה פה?

“I don’t have any time machine. This is happening to us too!” עניתי.

امسكه הכנראה מפקד מולי פקד על הבחור מאחורי החומה, לא הספקתי לסובב את הראש והבחור תפס את הידיים שלי וקיפל אותם לאחור. תתמיק ומילקי ניסו להגיד משהו וחטפו סטירה עם קנה לפנים.

"אין לי מכונת זמן!" צעקתי “No time machine, no time! No machine!”

“Where is it? Where do you shove it? Is it in your ass?”

המפקד פירק לי את האפוד, זרק את כל המחסניות, את הרימונים, פתח את התחבושת האישית, את הקשר, את המדים להחלפה בפאוץ' הגב. כל האפוד שלי היה מפוזר על הקוצים. כמו גם השעון קסיו עם הכיסוי שקיבלתי בערכה בטירונות, הדבר הכי קרוב למכונת זמן שהיה לי.

“Where the fuck is it?”

הכנראה מפקד רכן עלי וצעק שוב, תתמיק בעט ברגלו של הבחור שמולו והפיל אותו, הוא ניסה להשתלט על המקלע שלו, הבחור שמאחורי שיחרר את הידיים שלי ותפר את שניהם בעודם נאבקים על הקרקע. המפקד צעק עליו בערבית וירה לי בבטן, הרגשתי דם נוזל מפי, ניסיתי לדבר, הקול היחיד ששמעתי היה נקירת רימון מכיוונו של מילקי.

"רימון!" מילקי צעק וזרק את הרימון לחדר דרך החלון, כרענו ביחד וגוננתי על פני בידי בזמן שמילקי ספר בקול צרוד "עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ו..." הרימון התפוצץ ושנינו צעקנו ביחד "פוצץ" התרוממנו, הבטתי בחלון.

"איפה אתה חושב שהם עכשיו?" מילקי שאל. לא יריתי.

תתמיק נעמד לידנו, "אז הם חושבים שזה שלנו? הייתי בטוח שזה פיתוח של הרוסים, ססעמק. מישהו משחק איתנו?"

"לא יודע, חכו רגע" משכתי את השפופרת של הקשר מפאוצ' הגב שלי. "קודקוד ברקת כאן משנה שלוש."

"המשך משנה שלוש"

"כאן משנה שלוש, יש לנו בעיה"

"כאן קודקוד, מה הבעיה?"

"זיהינו ארבעה מחבלים מאחורי הבית, אבל כל פעם שאנחנו הורגים אותם, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה בכניסה לבית, קודקוד"

"משנה שלוש אתה צוחק עלי? אנחנו באמצע מלחמה בכיבוש יעד ואתה מִתְפָלֵפּ לי בקשר?"

"אני רציני קודקוד, אנחנו תמיד חוזרים בזמן לאותה הנקודה, גם כשהם מתים וגם כשאנחנו, קודקוד"

"תקשיב לי טוב משנה שלוש, מי נמצא לידך?"

"תתמיק ומילקי, קודקוד"

"תעביר לי את תתמיק" העברתי לתתמיק את השפופרת.

"קודקוד כאן תתמיק רות עבור"

"תקשיב לי חייל, המפקד שלך איבד את זה, קח ממנו את הנשק, תשכיב אותו בצל ותן לו מימייה. אם הוא מתנגד, תרגיע אותו עם קת לראש עד שהמשנה תורן (חובש) יחבור אליכם, ברור חייל"

תתמיק הביט בי ואז בשפופרת.

"כאן תתמיק, ברור קודקוד" הוא ענה באדישות והחזיר לי את השפופרת. הורדתי את הרצועה של האם-16 מהצוואר והגשתי לו.

"הסמל אתה דפוק?"

שני החיילים הביטו בי.

"בוא נתפוס את החארות!" תתמיק סינן, "בוא נחכה להם פה, נראה מה הם יעשו, מילקי אתה בפינה השמאלית של הבית, אני אחכה ליד החומה, והסמל, אתה תשב בצל ותנסה למצוא משהו שזז." תתמיק סיכם וזחל לעבר החומה. החזרתי את הרצועה של הנשק לצוואר.

בחנתי את מילקי, הוא הדאיג אותי. בפעם הראשונה הוא זרק רימון עליהם ועלי, ובפעם השנייה הוא פוצץ את עצמו. הייתי צריך לדבר איתו אבל לא יכולנו להרעיש, הם יכלו להיות בכל מקום. אני חושב שחיכינו בערך עשר דקות, שמענו את הכוחות שלנו מתקדמים עוד שורת בתים. ביקשתי משני החיילים שישימו לב שהם לא חשופים אחורה מדי, כי גם משם יכולים להגיע ברחנים. אחרי רבע שעה בערך התחלנו לשמוע התלחששויות בערבית.

הם התקרבו מאחורי הבית, תתמיק סימן שהוא מזהה שניים, ניסיתי לאתר את השניים האחרים.

“Israelis don’t shoot! We want to talk!”

תתמיק סימן לי שהוא על, הכוונה שיש לו כוונת על אחד מהם והוא מוכן לירות. סימנתי לו שימתין.

“Then talk” צעקתי לכיוונם.

“I come out without weapon” הכנראה מפקד שלהם צעק.

“Show me your hands” צעקתי בחזרה, עדיין מחפש את השניים האחרים, סימנתי למילקי שאני אחליף אותו בפינה של הבית, ושהוא יחפה לאחור. הכנראה מפקד הניח את הקלצ'ניקוב והציץ מאחורי הבית עם ידיים מושטות קדימה.

“I’m coming out” הוא אמר וצעד קדימה תוך שהוא מתיישר ומותח את ידיו מעלה.

“What do you want?” שאלתי.

“We need to figure this out, my commander thinks ana majnun, ah… Crazy. He thinks I’m crazy.”

“Mine too” עניתי. הוא המשיך להתקדם עוד מספר צעדים ועמד ביני לבין תתמיק, זה היה קרוב מדי למקלע ותתמיק עבר לכוון על הבחור השני, ואני כיוונתי על הכנראה מפקד.

“Do you want a cigarette?” הכנראה הושיט באיטיות יד לכיס חולצתו והוציא בעדינות חפיסת סיגריות, גם המדים שלו היו מעוטרים בפסי מלח, פס לכל מאמץ מלחמתי. הוא הוציא סיגריה אחת, שם אותה בפיו והצית אותה עם מצית שהייתה בתוך החפיסה. ואז הוציא עוד אחת והושיט לי את הסיגריה עם המצית.

“No” סימנתי לו עם הנשק שיתרחק.

"המפקד" מילקי קרא מאחורי בשקט, התעלמתי.

"המפקד" הוא הרים את קולו וקולו רעד, התרחקתי מהכנראה, נשענתי עם הגב לקיר והעפתי מבט לאחור לכיוונו של מילקי. שני האחרים היו מאחוריו, קלצ'ניקוב אחד מכוון לגבו ואחד אלי.

"שיט מילקי!"

“Put down your weapon” הכנראה לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה שלו, ואני הנחתי לאט את האם-16 על הקרקע.

“Now, do you want a cigarette?” הוא הושיט לי סיגריה.

“No filter?” שאלתי.

“What are you? A pussy?” הוא צחק והוסיף "يدخن السجائر بفلتر" ושאר החברים שלו הצטרפו לצחוק.

שמתי את אחד הקצוות של הסיגריה בפי והוא הוציא את מצית הזיפו שלו והדליק אותה, רכנתי קדימה.

הסיגריה נעלמה וגם הזיפו, מילקי עמד לידי עם רימון והביט בו.

"הם אף פעם לא שם" הוא אמר והחזיר את הרימון לתא הייעודי שלו. הבטתי סביבי, מילקי, תתמיק וזהו.

"אתה בסדר?" הנחתי יד על כתפו של מילקי והבטתי בו. הוא לא ענה.

"אולי נחזור לגדוד?" תתמיק הציע.

"המג"ד חושב שאני משוגע" אמרתי.

"זה עוד לא קרה, חזרנו להתחלה, אתה שפוי עדיין." מילקי אמר.

"ועדיף שלא תהיה אידיוט ותדווח לו שוב..." תתמיק זרק והוסיף, "הסמל."

"אה... בואו נדלג לאחור. תתמיק אתה תחפה לכיוון הבית ואני ומילקי נתחיל לדלג חזרה" תתמיק התמקם ואני רצתי לאחור לקצה החומה להשקיף על הרחוב. מילקי דילג והתמקם לידי.

"אתה מזהה מישהו?" שאלתי, צרור פגע בחומה ושנינו נדבקנו לאדמה.

"זה דולפין המקלען של מחלקה שתיים" מילקי צעק, "הם יורים עלינו!".

עליתי בקשר מול שתיים שיפסיקו לירות עלינו, המג"ד התערב והורה לנו להחזיק בבית שבו אנו עכשיו ולא לחלץ לאחור. זחלנו חזרה לתתמיק.

"אנחנו צריכים להחזיק בבית" אמרתי לתתמיק, "מילקי זרוק רימון."

"אבל הם אף פעם לא שם" מילקי התבכיין, הוא בעט בדלת ונכנס פנימה.

"שיט" סיננתי ונכנסתי אחריו, לזרוק רימון עלי או על עצמו לא הייתה לו בעיה. הם לא היו שם, תתמיק הצטרף וסרקנו את הבית, יצאנו שוב לחצר, לחומה. כל הארבעה ישבו על החומה בפינה הימנית שלה. הכנראה עישן סיגריה. כיוונו את הנשקים אליהם וצעדנו קדימה. הנשקים שלהם נשענו על החומה.

“Cigarette?” הכנראה שאל. אנחנו עמדנו מולם, שתקנו, רעדנו קצת. המקלען שלהם זרק עלי משהו, התכופפתי לחמוק מזה ומילקי נשכב על הריצפה, רק תתמיק המשיך לעמוד.

"זה סיגריות" תתמיק אמר באדישות.

"السجائر المفلترة" המקלען שלהם אמר.

“Cigarettes With filter” הכנראה מפקד תרגם.

הרמתי את החפיסה מהקרקע והתיישבתי על הצלע הימנית של החומה, מילקי התיישב בפינה, ותתמיק הניח את המקלע ונשכב לידי. קולות הקרב מהרחובות מסביב גברו ושריקות כדורים פילחו את האוויר הלח והדחוס מעלינו. הם גלשו מהחומה ועברו לשבת על האדמה. כולנו עישנו. עם פילטר, בלי פילטר, הזיפו עברה בין כולם ונעצרה אצלי. תבליט של נשר אמריקאי, עם קצת אמייל כחול לבן אדום פה ושם. ציפיתי למשהו צבאי, סמל יחידה, דגל לבנון, משהו. העברתי את המצית הלאה והיא חזרה אל הכנראה מפקד.

“So, how are you doing that?” הכנראה שאל.

“Do you still think it is us?” התעצבנתי קצת.

“Every time you lose, you do a restart.”

“I thought I killed you the first time” עניתי לו.

“And then you got shot!” הכנראה התחיל להתעצבן בחזרה.

“If I had a time machine, I would have returned to the point you were dead, but I’m still alive!” התעצבנתי בחזרה.

הכנראה עצר לחשוב, הוא לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, החברים שלו הביטו בו, הוא תרגם להם את השיחה, אני חושב.

“Well, it is someone on your side doing this. We don’t have that kind of technology.”

“We don’t have that technology either” האמת שלא ידעתי אם יש לנו או אין לנו את הטכנולוגיה הזו. בסך הכול סמל, לא נראה לי שהיו מספרים לי משהו כזה. והאמת שדי קיוויתי שזה מהצד שלנו.

“So, what now?” שאלתי.

“I don’t know, we will wait.”

חיכינו ועישנו. כדורים שרקו, פיצוצים פוצצו וטבק נשרף.

"יש משהו ברגע שאנחנו חוזרים" מילקי זרק ולקח שאיפה ארוכה מהסיגריה. הכנראה מפקד הביט בו ואז הביט בי.

“There is something at the moment we get back” תרגמתי והבטתי על מילקי.

“I don’t know what, it is something. It is vague. I think I heard kids laughing.”

הכנראה תרגם לחיילים שלו ואחד מהם אמר משהו.

“Chamudi heard it too” הכנראה מפקד תרגם.

“We need to check it out” אמרתי.

“How?” הכנראה מפקד שאל.

“Wait until the next time and try to look for something” אמרתי, הכנראה תרגם לחיילים שלו ואני תדרכתי את שלי.

“Do you think if we shoot each other, it will happen faster?” הכנראה שאל.

לא הספקתי לענות, מילקי עמד מעלי עם רימון. הוא הביט בי ותחב את הרימון חזרה לכיס המיועד.

"ראיתם את המשטח?" תתמיק הצטרף אלינו, המקלע שלו היה על הכתף, כאילו חזרנו מתרגיל ולא באמצע קרב.

"מה זה?" נזפתי בו והצבעתי על הנשק.

"עזוב את זה, ראיתם את המשטח בטון?" הוא שאל שוב.

"עם העץ זית?" מילקי שאל.

הם הביטו בי, "לא ראיתי כלום" עניתי מאוכזב. הכנראה מפקד הציץ מחלון הבית, נדרכתי.

“Have you seen the Concrete surface?” החיילים שלו היו מאחוריו, מילקי הביט בכיס הייעודי של הרימון שלו. התרוממתי.

“They saw it. I didn’t.” אמרתי והוא תרגם לחיילים שלו שצחקו עלי שוב. ססעמק. צרור שעבר מעלינו ופגע בבית שיטח את כולנו. זחלנו פנימה ונשכבנו על הריצפה ביחד איתם. הריצפה הייתה קרירה וזה היה שיפור משמעותי לחום ששרר בחוץ. הייתי צריך סיגריה למרות שהרגע עישנתי אחת. הם העבירו שוב סיגריות ואת הזיפו עם הנשר האמריקאי. אחד מהם בישל קפה, ריח הקפה אפף את החלל וההל בישם אותו.

"تعال واحتسي فنجان قهوة" הבחור אמר. פינג'אן הבנתי, השאר היה פחות חשוב, הוא העביר כוסות חרס קטנות בינינו, שתינו בזוגות. הכנראה מפקד נתן לי לשתות ראשון. מילקי ותתמיק חלקו כוס.

“You think you can grab on something?” הכנראה פנה לתתמיק.

“Maybe the olive tree? I don’t know. I think I saw some flag poles or something.” תתמיק ענה.

“Milky can throw his grenade” הצעתי.

"השתגעת הוא יכול להרוג מישהו, יש שם ילדים" תתמיק נזף בי. הכנראה מפקד סיים לנשוף טבעות עשן מהסיגריה שלו.

“Are you nuts? There are kids over there” הכנראה נזף בי גם. מרגמה עברה מעלינו והתפוצצה בחצר הבית ליד החומה.

צעקתי בקשר על המג"ד "חדל! חדל! קודקוד כאן משנה שלוש, אתם יורים עלי מרגמות!"

"אז תתפוס מחסה, סוף" המג"ד צעק בחזרה.

“I’m Imaad” הכנראה מפקד הושיט לי יד ללחיצה. “I’m a platoon sergeant.”

הוא באמת מפקד, “I’m Jaki. Also, a sergeant”

לחצנו ידיים.

תתמיק תפס לי ברגל וצעק "תחזיק במשהו הסמל, תחזיק במשהו" תפסתי דגל מתפורר ומשכתי אותו עד לתורן, החזקתי בחבל, משכתי וחיבקתי את התורן, הרוח שנשבה מסביב העיפה חול לעיני ולאפי ולאזניי. תתמיק אחז באותו התורן מתחתיי.

"מילקי!" צעקתי.

"אני פה, הסמל" הרוח שכחה, מילקי חיבק עץ זית מתחת לתורן. הבאמת מפקד עימאד אחז בתורן נוסף, ביחד עם החיילים שלו. תתמיק החליק למטה, ואני אחריו. נכוויתי ביד ימין מההחלקה על התורן. סיננתי קללה.

משטח בטון, שני תרנים, קיר שמות, חורשה קטנה ודשא, עץ זית וציטוטים משירים או משהו. היינו במרכזו של אתר הנצחה. הכיתוב היה בעברית ובערבית, כולנו הסתובבנו בין השלטים. הייתה מפה של המהלכים של המלחמה. זאת שעכשיו אנחנו נלחמים בה. ילדים השתובבו על הדשא והתעלמו מאיתנו. התקרבתי לאחד מהם ואחזתי בכתפו, הוא דחף אותי וצעק "עזוב אותי יה הומו" לקחתי צעד לאחור וניסיתי להרגיע אותו.

"לא התכוונתי להפחיד אותך, מה זה המקום הזה? איפה אנחנו?" שאלתי.

"יש לך סיגריה?" הילד שאל.

"מה סיגריה, אתה ילד." אמרתי בזלזול, "נו, תגיד, איפה אנחנו?"

"זה אתר הנצחה, אתה לא רואה?" הוא סינן ורץ לשאר הילדים.

"לפחות אנחנו לא בלתי נראים" אמרתי, מתרץ לשאר החיילים שעמדו לידי.

בין הבטון לדשא נשתל עמוד מידע קולי עם שלושה כפתורים. עברית, ערבית ואנגלית. קול בעברית בקע מהעמוד. וסיפר על מהלכי המלחמה. תתמיק עמד והקשיב אבל מילקי לא היה שם, חיפשתי אותו. הוא עמד מול קיר השמות. עימאד התקרב לעמוד ולחץ על הכפתור בערבית.

מילקי עמד מעלי עם רימון, צעדים נשמעו מתוך הבית, הסמל עימאד הציץ מהחלון, מילקי החזיר את הרימון לאפוד.

“Again?” עימאד שאל.

הנהנתי בראשי, ונכנסתי לבית. קפה סיגריות והמתנה. עימאד סיפר על ביירות בקיץ, בערב. על הים, על הקפה, על האוכל. על המשפחה שלו. אני סיפרתי קצת על הצפון, על קפה בדרוזיה וכנאפה וסמבוסק. תתמיק היסה אותי וסיפר על תל אביב. על המועדונים, המסיבות, הבחורות, על הים.

מילקי שקע בעצמו, עימאד ניסה לדובב אותו, אבל הוא עישן עוד סיגריה ושתק.

“You are the new guy?” עימאד ניסה שוב.

“Yes” מילקי ענה בשקט.

"אני צריך להשתין" תתמיק אמר.

אחזתי שוב בדגל המתפורר. בתורן, כוויה פעם שנייה. ססעמק. מטומטם, סיננתי לעצמי. לא נגעתי בילד הפעם, תתמיק הלך להשתין על העץ זית ואנחנו ניגשנו לעמוד המידע. הוא סיפר בערבית על המלחמה. הילדים שיחקו ליד. אחד מהם ניגש לעמוד.

"יה הומו" הילד קרא לעברי, "יש גם בעברית."

"אתה זוכר אותי?" שאלתי, אבל הוא כבר לחץ על הכפתור.

מילקי עמד מעלי, עימאד כבר היה בחלון, תתמיק גרר רגליים באיטיות לכיוון הבית והטיח את המקלע על האדמה.

“The kid recognized you?” עימאד שאל.

“I think” עניתי לאקונית.

“So, he might recognize us, too?”

“I guess” לא ידעתי מה לענות. כולם התקבצו, חילופי האש התקרבו ואנחנו נכנסנו פנימה. עישנו יותר, דיברנו פחות. מילקי היה שקוע בעצמו.

"מה קרה מילקי?" הפעם אני ניסיתי לדובב אותו. תתמיק העביר לו סיגריה ואת הזיפו והוא הצית אותה.

"מה גילית שם?" תתמיק שאל.

"איפה?" שאלתי אני.

"על הלוח שמות, הוא היה תקוע שם גם בפעם הקודמת וגם עכשיו" תתמיק פירט. שנינו בהינו במילקי.

"מה גילית שם?" ניסיתי גם אני.

מילקי נשף נשיפה ארוכה של עשן ושאף אחת חדשה, "את השם שלי" הוא נשף שוב. הצבע מפניו של תתמיק נמוג. הרגשתי את הדם נסוג מפני שלי גם כן. לא הצלחתי לדבר. מילקי המשיך לעשן.

"מה עם השם שלי?" תתמיק שאל, מילקי לא ענה אז הוא נתן לו אגרוף לכתף. "מה עם השם שלי, מילקי" תתמיק שאל שוב.

מילקי מישש את כתפו, "לא מצאתי אותך, גם לא את הסמל. רק אני ועוד כמה אנשים מהפלוגה."

“Why the gloomy faces?” עימאד התעניין.

“Milky saw his name on the dead wall” תתמיק סיכם לו.

“Fuck!” עימאד סינן ולקח שאיפה אינסופית מהסיגריה שלו.

הדגל כמעט והחליק לי מהיד, משכתי אותו בכל הכח, החלקתי על התורן בלי להיכוות הפעם. תתמיק כבר עמד מול קיר השמות והצטרפתי אליו. עברנו על כל השמות פעמיים, מהמחלקה שלנו רק השם של מילקי היה שם. ועכשיו? עכשיו הוא עמד ליד עמוד המידע והקשיב למהלך המלחמה.

היה תיאור של הקרב בכפר, הלחימה על שורת הבתים האחרונה. אבל לא היה פירוט של איך ומה. הקריין עבר לקרב הבא. עימאד התקרב והניח יד על כתפו של מילקי.

“We won’t kill you. You have my word.”

מילקי חייך ואמר, “I don’t think it works this way.”

הילד המעצבן חזר וניסה ללחוץ שוב על אחד הכפתורים, הפעם תתמיק הרחיק אותו מהעמוד.

"אל תיגע בי יה זין" הילד סינן ותתמיק תפס אותו בצווארון ומשך אותו אליו, "ילד, לא חבר שך'. תעוף מפה או שאני אכנס בך"

"אתה חושב שבגלל שאתה חייל אתה יכול להגיד לי מה לעשות, הלוואי שתמות יה בן זונה, עזוב תי!" הילד צווח ותתמיק הדביק אותו לאחד העצים בחורשה.

"אתה באתר הנצחה ואתה תלמד איך להתנהג למבוגרים ממך!" תתמיק הרים יד מאוגרפת. הילד ירק עליו, בעט לו בברך וברח, תתמיק סינן "ילד זין" בזמן שהילד זין  ברח לכיוונו ודפק על הכפתורים בעמוד.

מילקי עמד מעלי, לא הספקנו להביט אחד בשני ושוב אחזתי בדגל, נאבק בו ושוב מילקי מעלי לא מספיק להגיד מילה ושוב דגל ושוב מילקי עומד מעלי ושוב דגל ושוב דגל ושוב דגל.

התרסקתי מהתורן מטה מבלי להחליק עליו. דפקתי את הקרסול, הילד זין עמד ליד העמוד מידע וצחק. רצנו כולנו לעמוד והילד זין ברח. הגנו על העמוד בגופנו, ביחד, חוץ ממילקי שהסתובב אבוד בחורשה. הכפתור האחרון שנלחץ היה אנגלית, עימאד תירגם לחייליו את מהלך המלחמה.

הבטתי בעמוד ובמילקי לסירוגין. תיאור המלחמה המשיך ומילקי התרחק לעומק החורשה. הקריין סיפר על הפסקת אש בזמן שהבטתי במילקי דרך העצים מדבר עם הילד זין. הוא הוציא חפיסת סיגריות מהכיס ואת הזיפו עם הנשר ונתן אותם לילד. הקריין הגיע לסוף המלחמה והחל לדבר על הפסקת האש והמהלכים שאחריה.

"בני זונות מזדיינים בתחת!" הילד זין צעק עלינו מהחורשה ואז רץ משם עם החברים שלו. נותרנו לבד, אנחנו והקריין. עימאד הניח יד על העמוד.

“Well, I don’t think the kids will come back. So, for the last time.”

הוא לחץ על אחד הכפתורים.

מילקי עמד מעלי עם רימון. הוא הכניס אותו בחזרה לכיס הייעודי באפוד שלו. עימאד הציץ מהחלון.

“I think I’ll take my soldiers and go back, see you in the next battle, or the next village, or in a coffee shop in Paris” הוא חייך, הוציא סיגריה וחיפש את המצית שלו.

“Fuck, who got my lighter?” הבטתי במילקי, הוא בדק בכיסים ואמר שלא אצלו, הוא נראה די משכנע. בדקתי בהפגנתיות גם בכיסים שלי בשביל האמינות. עימאד חזר לדבר בערבית עם חייליו, קצת קילל אותם וקצת התעצבן, כנראה על הזיפו. הם סרקו את הבית בלי למצוא כלום ועזבו. תתמיק הלך אחריהם ובדק שהם באמת יורדים במדרון. הם הלכו באדישות עם הנשק על הכתף. כדורים מהקרב מסביב שרקו, מרגמות תועות פגעו פה ושם והם צעדו רגועים אל תוך החורש.

"מה לעזאזל?" פניתי למילקי.

"מה?" הוא היתמם.

"נתת את המצית לילד בחורשה"

מילקי שתק.

תתמיק חזר, "הם ירדו למטה, מה אתה רוצה שנעשה?"

"המג"ד אמר להמתין בבית. אז נמתין"

תתמיק התיישב על ידי, מילקי הוציא את הרימון מהאפוד.

"נראה לי שכדאי שאני אקח את זה" ניסיתי להגיד את זה בעדינות, אבל הזמן והחום והקרב, מילקי הביט ברימון.

"תפוס!" אמר ומסר לי אותו. תפסתי אותו באוויר.

"אולי כדאי שנחזיר את מילקי אחורה, נגיד שהוא נפצע או משהו. אני יכול לירות לך ברגל" תתמיק הציע למילקי.

"אני לא חוזר, הסמל" מילקי אמר.

"מה אתה לא חוזר? אם אתה לא חוזר אתה תהרג"

"לא התכוונתי שאני לא חוזר לגדוד, אני לא חוזר בכלל"

"מה זאת אומרת?" הקשתי.

"אני לא חוזר, אני לא רוצה למות, ז'אקי"

"איך אתה מתכוון ל..."

לא היה דגל, לא בתורן הראשון ולא בתורן השני. בשבריר שנייה ראיתי את הילד זין מקווצ'ץ' את הדגל ודוחף לכיס ואת מילקי אוחז בעץ הזית.

כרעתי לבד מול הבית. בלי מילקי, בלי רימון, בלי עימאד.

"איפה הוא?" תתמיק כרע לידי.

"נשאר שם"

"איפה?"

"לא יודע, שם, איפשהו, מתישהו"

"ואיפה הם?" תתמיק הציץ מהחלון, הבית היה ריק.

שמענו שריקה ונדבקנו לרצפה בזמן שהבית קרס, זחלנו החוצה מההריסות. נחנקים, יורקים, מחרחרים מאבק, מרסיסים, מגושי בטון. חיילים מהפלוגה הגיעו אלינו, חובש טיפל בנו, המגד הגיע דקה אחרי, צועק "לא נשארים בתוך בית! מה אתם ג'ובניקים" הוא דרך לתתמיק על הרגל, כנראה בטעות, תתמיק צרח והמג"ד המשיך קדימה. גררו אותנו לאחור, לתאג"ד. שיקרנו שמילקי היה בתוך הבית הקרוס. המסוק המריא, נדבקתי לקרקעיתו, הדלת הייתה פתוחה והרוח ייבשה את הזיעה שעל פני. ככל שעלינו בגובה מזג האוויר נעשה נעים יותר, הלחות ירדה, האוויר התקרר, המדים יבשו, עוד פס מלח לבן של זיעה.


הספר שלי, מדע בדיוני מהעתיד הקרוב, זמין בגרסה מודפסת באמזון

ג'וני - סיפור קצר

ג'וני קיבל הודעה ב-iCONהאישי שלו להגיע ל'פאב'. ה'פאב' היה שם קוד וג'וני לא ידע על תרגיל גיוס קרוב. אם היה כזה הוא היה יודע אבל הוא לא ידע. התייצבות בפאב משמע משהו לא טוב. אלא אם כן זה תרגיל פתע, וזה כנראה תרגיל פתע מחורבן. ג'וני קילל את התרגיל המזדיין, התלבש בעצלתיים ונעמד מול המראה הוא העלה שלושה קילו בחודש האחרון, הוא עדיין נראה טוב אבל הקוביות שלו החלו להעלם תחת מעטה השומן הוא צריך להפסיק עם האלכוהול המזורגג ולהפסיק עם הסיגריות המחורבנות ולהפסיק לחפף בחדר הכושר המזדיין ולהפסיק לאכול מטוגן, הוא נזף בעצמו והחל לספור את הקוביות הנעלמות שלו. פעם אחת הוא ספר את הקוביות שלו מלפנים ופעם שנייה הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לשמאל, ופעם שלישית הוא ספר את הקוביות שלו בהסבה לימין. הוא לבש גופייה לבנה ואז הסתובב ימינה כדי לבחון את שרירי הישבן שלו ואחר הסתובב שמאלה לבחון את שרירי הישבן שלו מהצד השני. הוא לבש תחתונים אפורים ומכנסיים שחורים והכניס יפה את הגופייה למכנסיים, ג'וני התיישב לגרוב גרביים, הוא בחר בגרביים שחורות עם פינגווינים לבנים קטנים בלבן ואדום, זה היה הפריט הצבעוני היחידי שלבש, כל השאר היו בשחור או לבן או אפור כלשהו שזה בכלל לא צבע. הוא לבש חולצה לבנה עם כפתורים לבנים וג'קט שחור. הוא בחן את עצמו בראי.

ג'וני לגם מהקפה, הוא החזיק כפית גדושה בדבש מעל פרוסת לחם מרוחה בחמאה וצייר עם זרזיף דבש על החמאה בזמן שה-iCON טירטר בשנית. אולי זה איננו תרגיל אחרי הכל. זיון מזוין.

הוא קילל וניסה להיזכר בנוהל הנסיעה, הוא לקח את המפתחות של הרכב שלו, ואת התיק מהארון. הוא בדק שאכן כל הדברים שלו שם, התיק היה זהה לתיק בו הוא משתמש ביום רגיל, רק התוכן המזדיין היה שונה. הוא בדק פעמיים שזה התיק הנכון ויצא. הוא לא מצא חנייה קרובה לרכבת המחורבנת וחנה באדום-לבן, אם זה תרגיל אז הוא מקסימום יחטוף דו"ח של מאה ואם זה לא, אז זיון מזויין, שיגררו את הרכב המזורגג הוא חשב לעצמו. הוא קנה כרטיס חופשי יומי ועלה על הרכבת הראשונה, היה עליו להחליף שלוש רכבות מחורבנות כדי לבדוק שאף זין לא עוקב אחריו לפני שהוא מגיע ליעד שלו. נוהל מזורגג זה נוהל מזורגג. אף זין לא עקב אחריו.

הוא ירד מהרכבת המחורבנת ועלה על אוטובוס המזויין. האוטובוס היה ריק למעט נער מזיין אמהות עם אזניות שלא זיין אף אמא לאחרונה שהיה שקוע בעצמו וקשישה לא מזורגגת עם שקיות סופר עמוסות שלא הפסיקה לשוחח עם הנהג. ג'וני ירד מהאוטובוס שלושה רחובות מה'פאב' בדיוק לפי הנוהל. הוא קנה עיתון מחורבן בדוכן ברחוב ונכנס ל'פאב'.

המבואה של ה'פאב' הייתה אכן פאב. פאב ריק מאנשים למעט הברמן הישיש. ג'וני התיישב על הבר.

"מה הולך ג'ים?"

"זין כרגיל ילד" ענה ג'ים ומזג לג'וני מנה נדיבה של רום ונצואליאני עם קובית קרח בודדת. זה אותת לג'וני שמשהו לא כרגיל. ג'ים הישיש נראה מודאג, פניו היו שמוטות והוא נמנע מלהביט לג'וני בעיניים. ג'וני לקח לגימה ארוכה מהמשקה.

"אתה לא יכול להגיד ששתית כל היום אם לא התחלת לפני עשר בבוקר" זרק ג'וני ולקח עוד לגימה מהרום. ג'ים הישיש הגיב בחצי חיוך וגמר מנת רום נקייה משלו בלגימה אחת, ג'וני גנב את המשפט שלו.

"זה יום טוב להיות אלכוהוליסט מזורגג" סיים ג'ים הישיש והחווה בכוסו לכיוון החלק האחורי של הפאב.

"יאללה, תזדיין מפה הזונות מחכים לך"

ג'וני סיים את המשקה בלגימה ארוכה אחרונה והניח את הכוס על הבר, הוא לקח כמה שניות כדי להתיישר ולהתאפס אחרי הלגימה האחרונה, היא הייתה מהירה מדי. הוא נד בראשו לעברו של ג'ים וצעד בצעדים מדודים אך בטוחים לחלקו האחורי של הפאב, הוא הניח יד על מראה קטנה ודלת נפתחה, הוא נבלע פנימה והדלת נסגרה אחריו משאירה את ג'ים לבדו.

***

לובי קטן עם דלפק מאויש בשומר ושתי דלתות שהובילו למעליות. ג'וני הכיר את השומר, פ'אנסי, הם עברו הכשרה ביחד.

"ג'ונתן ליפּטַיים, מעלית מספר אחת בבקשה" פ'אנסי הצביע על המעלית הימנית, הדלת שלה נפתחה. ג'וני החווה בראשו.

"מה נסגר עם הרישמיות המזוינת?" זרק ג'וני לשומר.

"נהלים, אתה יודע"

שיזדיין, ג'וני חשב לעצמו ונכנס למעלית הימנית, הדלת נסגרה.

***

בחדר המלחמה התת קרקעי חיכו לג'וני שלושה אנשים. הוא הכיר רק שניים מהם. המפקד הישיר שלו אדי וראש החטיבה שכונה פראנק, החל משלב מסוים בדרגות הפיקוד אתה מכיר את האנשים רק בכינוי שלהם, השמות הפרטיים נעלמים. ג'וני היה עדיין עם השם שלו, אבל הוא לא היה בטוח לגבי אדי. האדם השלישי שהיה מבוגר משלושתם ישב ליד השולחן העגול במרכז חדר המלחמה ולגם מספל תה. אדי ניגש אל ג'וני, לחץ את ידו וטפח על כתפו.

"שב"

ג'וני התיישב ליד השולחן. השולחן היה גדול, בקוטר של חמישה מטרים בערך, רחוק ממנו משמאל ישב האדם השלישי ולגם תה, ורחוק ממנו מימינו התיישב אדי ליד פראנק. הם היו רחוקים מלוגם התה כמו שהיו רחוקים מג'וני.

"יש לך משימה" פראנק פתח. לוקם התה לקח לגימה ארוכה ורועשת מקצה כוס התה שלו ונאנח בסופה. שלושתם הביטו בו.

"אנחנו שולחים אותך לשמונים וחמש, זו משימה קצרה, התגנבות, צילום, נסיגה. משהו פשוט, חמש דקות עבודה". פרנק העביר את מבטו מג'וני לאדי.

"מיקה מחכה לך ב'אביזרים' עם כל מה שאתה צריך וג'ורג' מ'היסטוריה' יעביר לך התאמות אירועים וסגנון, תדריך משימה מחרתיים ב 12:00 יציאה ב 13:00, בהצלחה" אדי סיים וסימן לג'וני שהוא יכול ללכת. ג'וני הניח את שתי ידיו על משענות הכסא והתכוון לקום, הוא התמהמה לרגע והוריד את ידיו מהמשענות.

"משימה עוד יומיים? בשביל זה כל הלחץ? הייתי מגיע ברגיל עוד חצי שעה ממילא" שאל ג'וני.

אדי התחיל לענות אבל השתתק, פראנק דיבר במקומו. "החלטנו לתת לך ארבעים ושמונה שעות נוהל פרידה במקרה שמשהו ישתבש".

"זו משימת התאבדות אד? אם אתה שולח אותי למשימת התאבדות מזויינת, אז תגיד"

"זו לא משימת התאבדות ג'וני, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, נתנו לך יומיים פרידה למקרה ו.. אל תתרגש" ענה אדי, אבל ג'וני זיהה משהו לא שקט בקולו. חדר המלחמה רחב הידיים והשולחן העגול הענק במרכזו נראו לו פתאום קטנים ולוחצים, הם סגרו עליו. אף אחד לא מקבל נוהל פרידה אם הוא אמור לחזור, בטח לא סוכן מתחיל כמוהו. ג'וני התחיל להזיע, ופראנק התערב.

"ג'וני זו לא משימת התאבדות מזויינת, אנחנו לא רוצים לקחת סיכון, יש מצב למשימת המשך, תקבל הכל בתדריך, אין מה להילחץ".

לוגם התה התרומם מכיסאו הרים את כוס התה שלו ואת הצלחת הקטנה עליה הונחה וצעד לאיטו לכיוונו של ג'וני, הוא הניח את כוס התה על השולחן, משך את הכיסא שליד ג'וני, הפנה אותו אליו, התיישב והניח יד על כתפו של ג'וני.

"חייל, זהו רגע שיא של הקריירה שלך, בשביל זה התאמנת כל השנים האלה" אמר לוגם התה וקרב את ראשו לראשו של ג'וני. אדי הסתכל על פראנק בלחץ, וסימן לו עם היד על צווארו, תנועה שאומרת 'תחתוך' אך לא את הצוואר של לוגם התה אלא את השיחה. פראנק פנה את לוגם התה.

"המפקח, זה.." לוגם התה, הפסיק אותו בתנועת יד "שש..ש", פראנק השתתק. המפקח היה גבוהה בהרבה ממנו בהיררכיה, הוא היה המפקח על הפאב מצד הנשיא ובפועל המנהל הכללי שלו. המפקח המשיך לדבר אל ג'וני.

"ניתנת לך ההזדמנות להיזכר לנצח בתור מגן העם והמולדת, להגשים את ייעודך כחייל של האומה ולהציל את הנשיא!" ג'וני הביט במפקח והבליח צחוק קצר, מה הקטע שיש לזקנים מחורבנים עם פאתוס מזדיין. אדי ופראנק הבחינו בזלזול של ג'וני ונדרכו אבל המפקח היה עסוק בעצמו, הוא לגם מכוסו לגימה אחרונה ארוכה ורועשת, קם בהפגנתיות נפוח מחשיבות עצמית וזרק.

"העם והמולדת מצדיעים לכם" המפקח הצמיד בהגנתיות וברעש את עקביו, נמתח לדום והצדיע להם בידו ואז הסתובב ויצא מחדר המלחמה.

"משגל אמהות" זרק ג'וני, "למה הוא קורא לי חייל?"

"הוא המפקח מטעם הנשיא" אמר אדי והוסיף "הוא קצת אולדפאשן".

"אתם שולחים אותי למות בשביל האימבציל הסוטה חסר המוח? באמת?" ג'וני הביט בחיוך על אדי ופראנק.

"ג'וני!" פראנק רכן קדימה ודיבר בתקיפות "זו משימה מחורבנת של חמש דקות, תבצע אותה וזהו. קח את הארבעים ושמונה שעות המזורגגות האלה כצ'ופר וחלאס, לא רוצה לשמוע ת'דיבורים האלה, מזיין אמהות, משגל אמהות, חלאס". פראנק קם ויצא אף הוא מחדר המלחמה. ג'וני ואדי הביטו בו צועד החוצה, אדי שתק, גם ג'וני. הוא הבין שמאדי הוא לא יצליח להוציא כלום אז הוא הלך למיקה ל'אביזרים'.

***

מיקה הייתה עסוקה בלגזור ג'ינסים ולשפשף אותם. היא הלבישה את הג'ינס הקרוע על בובת חלון ראווה ועברה על חלקים ממנו עם מלטשת חשמלית. מחסן הבגדים שלה הריח כמו משהו שרוף, וענן של חלקיקי ג'ינס אפף אותו. ג'וני נכנס ישר לתוך הענן והשתנק, הוא השתעל וחירחר וברח החוצה מיקה הבחינה בו ויצאה אחריו, היא הייתה מאובקת מחלקיקים תכולים למעט בצורת משקפיים מסביב לעיניה ומסביב לפיה שכנראה היה מכוסה במסיכת נשימה כלשהי שהוסרה זה מכבר.

"הקדמת" מיקה זרקה לג'וני עם חיוך.

"זין" סינן ג'וני, "אד אמר שהכל מוכן"

"אני צריכה עוד שעה פלוס, היית כבר אצל ג'ורג'י?"

"לא"

"אז תעבור אצלו קודם" היא חייכה והתכוונה לחזור פנימה, ג'וני עצר אותה.

"את יודעת מה העניין?"

"לא עשו לך תדרוך?"

"מחרתיים, נותנים לי נוהל פרידה של ארבעים ושמונה"

"נתנו לך נוהל פרידה? על השטות הזו? זו משימה מזורגגת של חמש דקות" החיוך של מיקה נמחק מפניה והיא הרצינה באחת. "זין מזדיין" זרקה.

"גם אני אמרתי את זה"

"אין לי מושג" היא אמרה בהיסוס. היא חבשה את מסיכת סינון האויר וחזרה פנימה. ג'וני נשאר שם לרגע לחשוב. ג'ורג' היה בקומה אחרת, הוא החליט לעבור במטבח בדרך אליו, לקחת קפה ולרחרח קצת.

***

המטבח היה ריק. ג'וני משך זמן. הוא שטף לעצמו כוס למרות שהיו כוסות נקיות במתקן ייבוש. הוא שפך את המים הפושרים מהקומקום החשמלי, מילא אותו במים קרים מהברז והפעיל אותו. המחשבה על נוהל פרידה של ארבעים ושמונה בלבלה אותו, הוא היה סוכן צעיר פחות משנתיים במבצעית, והוא עשה רק משימה אמיתית אחת, קצרה, די בהצלחה. הוא היה צריך לחשוב. הוא שטף לעצמו גם כפית ואז ניגב אותה במטלית נייר כדי שהקפה לא יידבק אליה והוא לא ישאיר גושים של קפה בצנצנת של הסוכר. הוא שם כפית של קפה אינסטנט רגיל ופתח את צנצנת הסוכר, מי שהשתמש בה לפניו השאיר גושי קפה כהים מצופים בסוכר בצנצנת, זונות. ג'וני דג אותם עם הכפית והשליכם אחד אחד לפח. מבצעים עם נוהל פרידה שמורים בדרך כלל לותיקים ממנו, כאלה שלפני גיל פרישה, או שפישלו וזו הזדמנות לתת להם הזדמנות שנייה או להיפטר מהם. והם יודעים הרבה זמן לפני שזה קורה שהם מיועדים למשימת פרידה ברגע שזו תגיע. משימת פרידה בהפתעה זה דבר חדש. חדש לג'וני וחדש לפאב. המים רתחו וג'וני הוסיף כפית סוכר לקפה ומים מהקומקום. המטבח היה עדיין ריק. הוא ויתר על החלב וחיכה שהקפה ייתקרר כדי שהוא יוכל ללגום ממנו, זה קנה לו עוד קצת זמן. לא היו הרבה שטחים ציבוריים בפאב, אולי הוא יעבור בשירותים ויתקל במישהו שהוא יוכל לתחקר, ברגע שהוא ייצא מפה אחרי ג'ורג' ומיקה לא יהיה לו את מי לשאול עד לתדרוך, ובתדרוך זה כבר יהיה מאוחר מדי. הקפה התקרר והוא לגם ממנו והצטער שלא הוסיף חלב. הוא ניגש למקרר והוציא את קרטון החלב האחרון, הוא היה ריק. ג'וני השליך אותו לפח.

"יש טרי" הוא שמע מאחוריו והסתובב. היה זה ג'ים והוא החזיק שקית סופר עם שלושה קרטונים של חלב. הוא הכניס שניים למקרר ונתן אחד לג'וני.

"תודה, להכין לך גם?" שאל את ג'ים.

"בלי סוכר" ענה ג'ים. ג'וני הכין עוד קפה בזמן שג'ים התיישב על השולחן שבמטבח. הוא החזיק בספל קפה ביד אחת ובקרטון חלב ביד השנייה כשמישהו התפרץ למטבח, הוא חבש קסדת אופנוע שחורה הוא קצת התנדנד ולפי ההליכה שלו הוא היה מבוגר, הוא התקרב לג'ים מאחור וג'ים הרים את ידיו להתגונן, חבוש הקסדה דחף פתק לידו של ג'ים וברח החוצה, ג'וני וג'ים שמעו את דלת השירותים הראשית נפתחת. ג'ים הניח את הקפה והחלב והם מיהרו אחרי חבוש הקסדה, השירותים היו ריקים, אחד התאים היה נעול אבל אף אחד לא היה שם. הם חזרו למטבחון.

הקפה של ג'וני היה פושר, הוא סיים אותו בלגימה אחת וקם להכין לו עוד אחד.

"אתה יודע משהו" שאל ג'וני בגבו לג'ים. הוא ידע שג'ים מצפה לשאלה ושפניו לא יסגירו כלום לא הייתה סיבה לבחון את פניו, הוא היה אחד הותיקים בפאב. היו עליו סיפורים בשביל סדרת סרטי אקשן אינסופית, וג'וני ידע שאם מישהו יודע משהו זה ג'ים. אם ג'ים שתה מספיק רום אז אולי הוא יפלוט משהו, אבל ג'וני לא בנה על זה.

"משהו" זרק ג'ים הוא עיין בפתק שקיבל מהאופנוען ולגם מהקפה. ג'וני התיישב לידו עם הקפה השני עכשיו והשלישי מהבוקר, הוא לא יישן הרבה הלילה. הוא חיכה שג'ים ידבר. ג'ים חיטט בכיס חולצתו והוציא חפיסת סיגריות. בתוך החפיסה הייתה מצית.

"סיגריה"

"הפסקתי היום"

ג'ים הושיט לו סיגריה, קם, הניח את ה-iCON שלו על השולחן וסימן לג'וני לעשות אותו הדבר, לקח את הקפה שלו ויצא, ג'וני נשרך אחריו. הם נכנסו לחדר עם שלט עישון ישן ומתקלף וסגרו אחריהם את הדלת. ג'ים הפעיל מתג ומשאבות האויר החלו לפעול הן צרחו וטרטרו והרעידו את כל החדר. ה'פאב' למעט המבואה היו תת קרקעיים ובעבר היה חדר עישון בכל קומה כדי שהעובדים לא ייצאו וייכנסו יותר מדי. אבל עם השנים כמות המעשנים ירדה, ג'ים היה מבין האחרונים שעישנו אבל גם הוא כמעט לא השתמש בחדר העישון שכן בילה בעיקר במבואה. ג'ים התחיל לדבר אבל ג'וני לא שמע כלום בגלל המשאבות. הוא התקרב לג'ים עד שראשיהם כמעט והתנגשו.

***

מיקה עמדה מולו עם ז'קט ג'ינס משופשף במקצת עם עיטורי ברזלים. "ובַּנְדַּנָה" הוסיפה.

"לאן הם שולחים אותי לעזאזל?"

"לאייטיז"

"בני זונות מזדיינים" סינן ג'וני, הז'קט היה ספוג בריח של טחב. "אתם לא מכבסים את זה?"

"זה אחרי כביסה" זרקה מיקה וקשרה לו את הבנדנה מסביב לפרק היד. היא פתחה קופסת ג'ל בצבע ירוק ולקחה חופן בידה בגודל של כדור טניס ומרחה לו על השיער.

"מה זין מה זה החרא הזה..זה מסריח"

"אל תזוז" נזפה בו.

איזה עשור מחורבן, חשב לעצמו.

***

"אני מזריק לך חומר שירכך את השיגור, תרגיש סחרחורת או עייפות קלה, זה יתפוגג מספר דקות אחרי הנחיתה שלך" ג'וני כבר ישב על כיסא השיגור, אזיקי מתכת מרופדים קיבעו את ידיו ורגליו. הוא הרגיש את המחט חודרת לכתפו. הדוקטור שיפשף קלות את המקום עם גזה אלכוהולית ופלט 'בהצלחה' סתמי.

"אנחנו משגרים אותך לחדר בקצה השני של הקומה, אתה אמור לנחות על מיטה, אבל אם לא, תשים לב שאתה לא נופל על הגב, התנוחה של השיגור היא התנוחה של הנחיתה"

"למה אתה לא משגר אותי בעמידה מזוינת?"

"יש את העניין של הסוגרים, תאמין לי זו התנוחה הכי בטוחה"

"בטוחה למה? לשבור את הגב?"

"בטוחה שלא תחרבן על עצמך"

"מה הא זיון?"

אדי לא שמע, הוא סגר את דלת הזכוכית ולחץ על כפתור השיגור. 35 שנים לאחור תשיעי בספטמבר אלף תשע מאות שמונים ושלוש.

***

ג'וני נחת על הרגליים שלושים סנטימטרים מהמיטה, הניסיונות לאיזון עלו בתוהו והוא נפל לאחור. "ססעמק" הוא סינן, הוא היה משוכנע שאדי עשה את זה בכוונה. הוא קם מהרצפה מסוחרר, משש את גבו ורץ לשירותים. הוא נאבק בג'ינס הצמוד והצליח להורידו ברגע האחרון ולהתיישב על האסלה. זרם חם ומתמשך פרץ החוצה, הסחרחורת נרגעה. הוא השאיר את התחתונים בפח של השירותים ולבש את הג'ינס כמו שהוא. הוא נזהר לא ללכת מהר מדי או בצעדים גדולים, אף אחד לא לבש את הג'ינס הזה שלושים שנה. הוא הוציא את ה-iCON מהכיס שלו והדליק אותו. הוא עוצב כמו קונסולת משחק ניידת של נינטנדו "Donkey Kong JR" על המסך הייתה מפת התמצאות עם היעד שלו וגם אפשרות תקשורת עם איש שטח למקרה של הסתבכות. המכשיר הראה קליטה מלאה. כנראה שיש ניידת סלולרית שמחפ"קת2
את כל העניין, זה תחילת שנות השמונים ואין כיסוי סלולרי בכלל, ובטח לא GPS. העובדה שהוא לא לבד עודדה אותו במקצת.

***

המשימה המזוינת שלו הייתה באמת פשוטה, לקחת מצלמת פילם ומפתח שהמתינו לו, להיכנס לחדר במלון, לצלם זוג מזדיין מזדיין, להשאיר את הפילם בנקודה אחת ואת המצלמה בנקודה אחרת וזה בערך זהו. וזה בערך מה שהוא עשה, כמעט. ברגע שהוא יצא מהחדר הוא נתקל בצלם אחר, הצלם דחף אותו ונכנס לחדר בריצה, אבל הזוג כבר היו לבושים ורחוקים זו מזה בשביל תמונה, ג'וני ברח והצלם רדף אחריו. זה לא היה בתוכנית.

ג'וני רץ במורד המדרגות המשוגלות של המלון המזדיין מדלג על ארבע בכל צעד והצלם בעקבותיו. הוא השיג יתרון של קומה ואת השתיים האחרונות החליק על המעקה היישר אל המטבח של המלון המזורגג. הוא הסתתר במטבח ונשם עמוקות, הצלם ריחרח קצת פה וקצת שם והמשיך ללובי. ג'וני התיישב על אחד מכסאות העבודה במטבח המזדיין, העובדים התעלמו ממנו, רובם דיברו ספרדית או סינית ביניהם. והוא בינתיים נשנש קצת גזר. הוא החליט להמתין עוד כמה דקות לפני שהוא ממשיך כדי לתת לשטח להירגע. אחד העובדים הניח מולו קערה של צ'יפס חם וסימן לו לאכול ואפילו הדגים לו עם כמה צ'יפסים. "אני מנסה להפסיק עם מטוגן" זרק ג'וני, המלצר סימן לו שוב והדגים שוב, עוד מלצר הצטרף להדגמה ואז גם ג'וני. צ'יפס זה צ'יפס זה צ'יפס, אבל השריקה שעברה לו ליד האוזן והקליע שגרם אותה ועבר לו בתוך הסחוס של האוזן זה לא צ'יפס מזויין, ג'וני נשכב על הרצפה ובדרך גורר איתו את קערת הצ'יפס וכל מה שהיה לידה על השולחן, צעקות בספרדית וסינית וכל העובדים נעלמו משם. פ'אנסי מהקבלה של ה'פאב' פיספס אותו בשני סנטימטרים, "'פ'אנסי יא מזדיין מה אתה עושה!?" צעק ג'וני מתחת לשולחן.

"ג'וני צא משם ובוא נגמור עם זה, סיימת"

"לא סיימתי כלום" צעק ג'וני וקילל לעצמו את עצמו ואת כל מי שהכיר ואת אמא שלהם חזיז מזויין ורעם מחורבן איך הגעתי למצב הזה הבן זונה המזדיין מזיין אמהות, אני משוגל לחלוטין איך אני יוצא מהחרא המזדיין הזה.

"סיימת את תפקידך, הפאב מודה לך על שירותך, בלה בלה" ג'וני שמע את פ'אנסי צועד לעברו, הוא חישב איפה הוא נמצא, הוא לקח שבר מצלחת הצ'יפס החם המרוסקת ובמכה מדויקת אחת חתך לפ'אנסי המזדיין את גיד אכילס המזויין שלו. פ'אנסי נפל וירה לכיוון השולחן, ג'וני זחל משם.

"אפס מזדיין, מניאק מחורבן מזיין אמהות זין זין זיון זין" פ'אנסי צרח וקילל וניסה ולחבוש את העקב המזויין שלו. ג'וני חמק מהקליעים וזחל על הרצפה המטונפת של ההמלון בין קליפות תפוחי אדמה, שלוליות של רוטב עגבניות וחלקי פנים או חוץ של תרנגולות או חזירים או שעטנז שלהם. איך הוא הסכים לשיט המשוגל הזה, איך? הוא חייב לחשוב מהר איך להסיג משגול של עצמו אחרת הוא יהיה משוגל לחלוטין ובקבר, מזיין אמהות מזורגג.

ג'וני המשיך לזחול ולקלל, לקלל ולזחול, לפעמים לקלל בקנון עם פ'אנסי שניסה בין הקללות להקים את עצמו מהרצפה ולירות. "ג'ים היה מת בשקט, בלי לעשות צרות מזדיינות כמוך יא חרא".

"מה הקשר לג'ים עכשיו?" צעק ג'וני מבין הסירים. פ'אנסי ניסה עוד ירייה, פספוס מחורבן.

"לא יודע, הייתי אמור לחסל אותו, לא אותך, אתה לא היית אמור להיות פה יא מזדיין"

ג'וני ניסה למצוא הגיון בדברים של פ'אנסי, תוך כדי זחילה. הוא הריח כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה ונראה כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה והרגיש כמו מטלית מטבח משוגלת בסוף דרכה, ולכן כמו כל מטליות המטבח זחל לכיוון הפחים. למה אין לו נשק מזויין הוא חשב, ממתי סוכן יוצא למשימה בלי נשק? למה הוא לא התעקש על זה?...

"פססט.."

ג'וני המשיך לזחול ולקלל קללות מזדיינות משתגלות.

"פסססט.."

מישהו לחש מהצד, ג'וני הרים את הראש, קליע שנורה לעברו שרק ואז פגע בערימת סירים, ניתז וחזר וניתז מספר פעמים עד שנדם.

"תפוס" הלחשן קרא לו וזרק אליו את האקדח שלו. ג'וני בדק את האקדח, כרע למצב ירי ודפק לפ'אנסי כדור במצח, פ'אנסי המזדין צנח מת. ג'וני המשיך לאחוז באקדח במצב מוכן לירי והפנה אותו לעבר הבחור.

"אל תכוון אלי את זה" צעק עליו הבחור "ואל תסתכל עלי" הוסיף בלחץ. ג'וני עמד מול עצמו ועצמו צעק עליו. "אל תסתכל עלי, תסתובב!" ג'וני הסתובב. אסור לעצמך מהעבר להסתכל על עצמך מהעתיד זה משבש לך את הרצף המזורגג, למרות שהפוך מותר. ג'וני עמד במטבח המלון כשהוא עצמו עומד מאחוריו. "תקשיב" אמר עצמו לג'וני, "ג'ים עובד על פתרון, קח את התיק המזדיין הזה, יש בפנים מכתב מג'ים עם הסברים שאסור לי לקרוא ועוד כמה שיט שהוא ומיקה ארגנו, ברור?" ג'וני הביט בתוכנו של התיק המזדין ובעודו מחטט בו הרגיש את ישבנו נחפן.

"מה זה?" צעק עצמו על ג'וני.

"מה זה מה?" שאל ג'וני

"תגיד לי, אתה טוחן מטוגן? הפסקנו להתאמן? מה זה התחת הזה?"

"שני קילו, מה נדלקת? רד לי מהתחת.."

"זה גם ההתחת שלי! תרגיע עם המטוגן, יא מזדיין אני לא רוצה למות מהתקף לב בגיל ארבעים!" ג'וני הרגיש סטירה נוספת על הלחי של ישבנו וחפינה חוזרת.

"אני לא צוחק, בטטה! די עם המטוגן והמתוקים" ג'וני ניסה להסתובב אבל עצמו עצר אותו.

"אנחנו מסובכים מספיק בשביל להוסיף לזה גם שבירת רצף משוגלת, תסתכל קדימה" ג'וני שמע את עצמו סוטר לעצמו על הישבן וממשש אותו, "טוב, אני רואה שאתה מקשיב, כבר יותר טוב. תקרא את מה שג'ים כתב, ותיפטר מה-iCON המזדיין" ג'וני שמע את עצמו הולך משם וחמק בעצמו החוצה מהמטבח אל הרחוב.

בתוך התיק המתינו פאה בלונדינית, חזייה מוזרה לגבר עם שלושה שדיים גדולים מסיליקון, גרביונים סגולים, ביריות ורודות, תחתוני חוטיני בצבע טורקיז ומכתב. ג'וני קרא את המכתב מג'ים, אותו ג'ים שגייס אותו לפאב, שהיה כמו אבא בשבילו וששלח אותו למות במקומו. ג'ים הזין המזדיין. הוא החליט לבדוק מה יש על הפילם. ג'ים ניגש למיני-לאב לפיתוח תמונות ובזמן ההמתנה הוא ניסה להוריד מהג'ינס שלו חלק משאריות המטבח המזדינות. הוא שילם דולר על פיתוח של הפילם ועוד דולר וארבעים על שבע תמונות וקיבל מהטכנאי הישיש מעטפה של אגפא עם תא אחד מנייר לתמונות ועוד תא מנייר פרגמנט לפילם.

"אתה רוצה אלבום קטן לתמונות?" שאל הטכנאי "זה בחינם" הטכנאי הושיט לו אלבום קטן עם תמונה של פסל החירות והלוגו של אגפא. "לא תודה" חייך ג'וני בנימוס ופתח את המעטפה, הוא עבר על התמונות.

"זין מזורגג מזדין מזויין משוגל ומחורבן, שיט" ג'וני קילל, הטכנאי הישיש הביט בו המום. "סליחה" סינן ויצא משם.

גבר בלונדיני בשנות הארבעים שוכב על מיטה, מעליו כורעת זונה וזרזיף צהבהב משתרבב מבסיסה של הזונה את ראשו הבלונדי של הגבר המחייך. מקלחת זהב קוראים לזה, והגבר הוא במקרה נשיא ארצות הברית של אמריקה. זין.

ג'וני החליט לקחת אחריות על חייו ולהסיג משגול של עצמו בעצמו ופשוט להחזיר את הגלגל אחורה, בשביל זה הוא היה צריך פשוט להעביר לצלם המקורי את התמונות. פשוט, זין.

הוא חזר למלון המזדיין, פלירטט עם החדרנית ופלירטט עם הבחורה בקבלה, אבל מי שעזר לו בסוף הוא האיש אחזקה שהיה צריך לסחוב את המזרון ספוג השתן החוצה מהחדר ולהכניס חדש בפעם השלישית החודש. הוא ניסה לפלרטט גם איתו אבל הבחור העדיף כסף. הוא התקשר לצלם המזדיין.

"קח", ג'וני זרק את המעטפה של אגפא עם הפילם והתמונות על השולחן של פאב בפאתי צ'יינטאון והסתובב לצאת.

"חכה, חכה" קרא הצלם, התרומם ותפס את זרועו של ג'וני. ג'וני השתחרר והמשיך ללכת, הצלם זרק אחריו את המעטפה, המעטפה החליקה על רצפה ונעצרה ברגלו הימנית של ג'וני, הוא נעצר.

"איך אני יודע שאתה לא עובד עלי?"

"יש את הפילם המזוין בפנים" ענה ג'וני.

"מה הבעיה לזייף פילם? מי אתה? בשביל מי אתה עובד?"

ג'וני התעצבן, "זה לא מזויף, אלה הצילומים, לא עובד בשביל אף אחד, לא רוצה לא צריך" ג'וני הרים את מעטפה מהרצפה והצלם חטף לו אותה מהיד הוציא את אחת מרצועות הפילם ובדק אותה מול האור. ג'וני הסתובב והלך לכיוון הדלת תוך שהוא מסנן "לך תזדיין".

"תזדיין בעצמך חרררא קטן" קרא אחריו הצלם. הייתה לו ריש מתגלגלת מוזרה, מבטא מסויים שג'וני הכיר אאבל לא קישר לשום דבר כרגע. הוא המשיך ללכת "משהו אירופאי" חשב לעצמו, אולי, אולי רוסי? שיט חרא מזדיין, הוא רץ בחזרה לפאב אבל הצלם נעלם. השיגול העצמי שלו נח כרגע בתוך ערמה ענקית של חרא שעומד להתנגש במאוורר.

ג'וני עמד מחוץ לפאב חסר אונים, תקוע בשנות השמונים בלי אפשרות לחזור. הוא הרס את המשימה שלו כך שאין לו ממש לאן לחזור והקשר היחיד שלו היה באמצעות ג'ים שגם את זה הוא חירבן. זין מזדיין, הוא בוגד מסריח מזדיין, איזה שיגול עצמי פרימיום. המח שלו עבד על טורבו והוא ניסה לעבור על כל מיני אפשרויות לצאת מהחרא שכרגע עבר את האזניים והגיע לקו השיער הנסוג שלו. עם כל ההתעסקות במחשבות הוא לא שם לב לאופנוע שנעצר על ידו, אבל לאגרוף שהוא חטף הוא שם לב. הוא נפל על המדרכה. האופנוען שחבט בו אחז בידו שלו עצמו, מישש אותה וייבב, ואז הוא הוריד את הקסדה.

"ילד מפונק מחורבן משתגל מזדיין מזויין, אההה" ג'ים צעק ממשיך למשש את ידו ולעסות אותה, ואז עזב אותה ותפס את ג'וני בצווארון בשתי ידיו.

"מה לא היה ברור במה שכתבתי לך? מה? אתה סתום? מה עבר לך בראש?" ג'ים העיף לו סטירה עם היד הכואבת. מהעצבים על היד הכואבת הוא התרומם והעיף לו בעיטה לביצים. ג'וני התפתל בוכה מחזיק ביד אחת במפשעה וביד השנייה בעצם הלחי המדממת שלו. ג'ים התרומם וניגב את הדם שנשאר על ידו מהסטירה. לאחר מכן התכופף והוציא את ה-iCON מהכיס של ג'וני והחל דופק אותו במדרכה.

"מה", דפיקה "לא", דפיקה "היה", דפיקה "ברור", דפיקה, ה-iCON נשבר לחלוטין. "בלהיפטר מה-iCON שלך?"

"תעלה לאופנוע המזדיין" ג'ים זרק מתנשף, תוך שהוא מוסיף עוד בעיטה קטנה בישבנו של ג'וני.

"אני מזדיין? אני?" ג'וני התאושש קצת. "זו הייתה המשימה שלך! אתה היית אמור למות, לא אני! זה המוות המזדיין שלך, סובבת את כולם שישלחו אותי למות במקומך, חשבתי שאנחנו חברים, אתה גייסת אותי.. היית.. היית.." ג'וני התחיל לבכות עם דמעות וכל החרא הזה. ואז ג'ים החטיף לו אגרוף בפעם השנייה עם היד השנייה. ג'וני נפל שוב.

"אני? אני? ילד קטן ומזויין, מה אתה בא לי פתאום עם כל הקשקושי רגשות האלה. היית כמו אבא בשבילי.. היית כמו בן בשבילי.. היית כמו זין בשבילי. זה הכל היה רעיון שלך!"

"תפסיק לשקר לי!"

"מה לשקר לך?"

"למה לא סיפרת לי שאתה היית צריך למות ולא אני?"

"תגיד אתה דפוק, אני רץ קדימה ואחורה בזמן עם התוכנית שלך כמו משוגע, מנצל את הטובות שלי מכל העובדים המחורבנים של ה'פאב', חייב טובות חדשות לחצי עולם כדי להציל את התחת שלך ועכשיו אתה מקשקש לי כאילו אתה לא יודע כלום"

ג'וני ישב על המדרכה בוכה, מדמם, הדמעות והדם המזורגגים שלו התמזגו בנזלת מחורבנת שזרמה מאפו והוא גמגם "אני.. אני לא יודע.. על מה אתה מדבר.." ג'וני ניסה לנגב את הנזלת עם הבנדנה שמיקה קשרה לו על היד. ג'ים נעמד, נשם עמוקות, הניח יד על פרצופו שלו עצמו ונאנח.

"מה התאריך אצלך?" שאל ג'ים. ג'וני הביט בו חסר הבנה עסוק במחשבות המבולבלות במוחו, עסוק בלהיות בן ארבע שוב, עסוק במשפחה המפורקת בה גדל, עסוק בעצמו. ג'ים התכופף והפשיל בעדינות את שרוולו של ג'וני והביט בשעון שעל פרק כף ידו. ואז הוציא מטפחת של זקנים מהכיס, ניגב את הנזלת מאפו של ג'וני ואת הדם והדמעות והניח יד אבהית על צווארו. תשכח מה שאמרתי, אני מצטער, תאמין לי זה רעיון שלך. שלך מהעתיד, אבל עדין שלך ואנחנו חייבים לעוף מפה אם אתה רוצה איזה סיכוי של חיים". ג'ים עזר לג'וני לקום, חבש קסדה, התיישב על האופנוע והגיש קסדה נוספת לג'וני. ג'וני התיישב מאחוריו וחיבק אותו, חזק. הם נסעו משם.

***

האופנוע דהר בתוך צ'יינטאון, ג'וני ניסה לצמצם את רגליו הארוכות המפושקות כדי להימנע מלפגוע בהמולה המשוגעת מימינו ומשמאלו אבל הביצים המזוינות שלו עדיין כאבו, הוא רצה למשש אותן ואת גופו החבול אבל ג'ים לא נהג מי יודע מה והוא פחד לשחרר את החיבוק ולעוף. הם נכנסו באחת הסימטאות והחליקו מטה לאחוריים של מסעדה סינית, שוב מטבח משוגל, חשב ג'וני. שניהם נכנסו פנימה, ג'ים החליף כמה מילים בסינית עם איזו סבתא ואז סימן לג'וני לבוא אחריו אל תוך מה שנראה כמו חדר קירור. בתוך חדר הקירור המזוין בין הירקות והבשר עמד עוד מקרר מזוין.

"התיק אצלך?" שאל ג'ים.

"כן" ענה ג'וני ספק בקול ספק בהנהון.

"אצלך, כאן?" שאל ג'ים שוב.

"כן, כן" ענה ג'וני שוב והסיר את התיק מגבו המזורגג והשליך אותו לעבר ג'ים. ג'ם פתח אותו, בדק את תכולתו והחזיר אותו לג'וני.

"כנס למקרר" אמר ג'ים בסמכותיות. ג'וני הביט בו בלי לזוז.

"כנס למקרר נו, זה מה שהצלחתי לארגן בתור מכונת זמן"

"לא נכנס לשום מקרר עד שאתה לא מסביר לי מה קורה פה"

"מה אתה לא מבין, ילד?" זרק ג'ים בהתנשאות.

"לא מבין כלום מזורגג, לא מבין למה מנסים להרוג אותי, לא מבין למה אתה מרביץ לי, לא מבין. לא מבין!"

ג'ים נאנח. "היית צריך לחזור בזמן כדי למנוע צילום של הנשיא במקלחת זהב, היית צריך להעביר את התמונות להשמדה, היו צריכים להשמיד את כל הראיות ולכן גם אותך. גילינו את זה לפני וכדי להציל אותך התנדבתי ללכת במקומך, בגלל שאני גייסתי אותך ואתה ה'ילד' שלי. זה נראה להם הגיוני שאני מוכן למות במקומך חרא קטן, חזרתי במקומך ובמקום לבצע את המשימה קפצתי לשתול מכונת זמן בעבר כדי להזהיר אותך. אתה לא יודע על כמה אסורים עברתי, אני מקווה שעדין יש עולם אחרי כל זה. עכשיו תכיר מקרר – ג'וני, ג'וני – מקרר. כך גם אני מהאייטיז הגעתי למטבח של ה'פאב' להשאיר לנו הוראות. בגלל הכישלון שלי היו צריכים לשלוח אותך ובגלל שלא הגעתי למקום בכלל ולא ידעו שידעתי על מקלחת הזהב אז לא היו צריכים לחסל אותי, זה היה תכנון מזויין שלך מלכתחילה. אתה היית אמור לחטוף כדור במטבח המזורגג, להתחזות למת ואז להיכנס לחדר קירור עם המקרר המזורגג הזה ולחזור ל'פאב'!"

"איך אני אמור לחטוף כדור ולהישאר בחיים?" ג'וני חשב שעלה על נקודה מכשילה בסיפור.

"בשביל זה הג'ינס והג'קט המשוגלים חסיני כדורים"

"איזה חסיני כדורים בראש שלך"

ג'ים שלף אקדח וירה בירך של ג'וני בלי הסברים, ג'וני התרסק על ערימת כרובים שנחה מאחוריו, הג'ינס היה שלם, הקליע נמרח עליו, הירך של ג'וני לעומתו הרגישה כאילו היא נשרפת מעצמת המכה, הוא בכה שוב. "בן זונה מזדיין מזיין אמהות משגל חרא זין אההה".

"עכשיו כנס למקרר ועוף לארבעה עשר ביוני אלף תשע מאות וחמישים לפני שאני גומר עליך את המחסנית"

ג'וני צלע למקרר המזורגג שבתוך חדר הקירור המזורגג וג'ים צעק אליו "אתה יודע מה אתה צריך לעשות? קראת את המכתב?"

"כן, כן"

"כן, כן, קראת או לא?"

"קראתי. לרקוד, אני צריך לרקוד"

ג'ים תפס אותו שוב בצווארון "תרקוד, תרקוד כאילו אף אחד לא רואה, ילד! אתה שומע אותי? כאילו אף אחד לא רואה!"

***

"הוא מת" סיכם אדי. "הוא מת והוא בחדר קירור כאן, מקרר מספר שתים".

המפקח מטעם הנשיא לגם בקול מהתה שלו. "בדקתם טוב שניקיתם אחריו?"

"כן, ברור" אמר פראנק בנימה שחצנית.

"מצאו אצלו תיק מלא ב..." אדי התחיל לדבר אבל פראנק נדחף לדבריו "ניקינו אחריו, אין לך מה לדאוג" חזר פראנק על הדברים וסימן לאדי לסתום.

"טוב מאוד, טוב מאוד. חוץ מזה איך מתקדם החיפוש אחרי הבלונדינית עם השלושה שדיים? לא אמרת לי שמצאת אחת באוקראינה באיזור של צ'רנוביל? הנשיא יושב לי על הוריד עם הדבר הזה. אם אני לא מוצא לו אחת כולנו עפים על טיל".

בלי קשר לכלום, חולצת קים/טראמפ בפסגה בהאנוי, פברואר 2019



1 iCON - מכשיר שח רחוק אלחוטי, ייוצר מפיתוח של חומרים מתקדמים שבבסיסם מינרלים שנכרו במאדים. המכשיר מייוצר ומשווק על ידי F.G.M.A.T Corp. ®™
F.G.M.A.T Corp. ®™ תאגיד פ.ג.מ.א.ט. הוא סימן רשום של A.I.E©®™


2 חפ"ק – חולית פיקוד קדמית, מושג צבאי שמשמעו גורם בשטח שאחראי על ההתרחשויות ומעביר מידע אחורה לדרגים גבוהים יותר.