תוויות

כמה מילים על מטאל ג'אקט וקצרי הזמן.

* אזהרת ספויילר לשני ספרים וסרט.
- Full metal jacket (1987) by Stanley Kubrick
- The Short-Timers by Gustav Hasford
- The Phantom Blooper by Gustav Hasford 

* הקטע הבא קשה לקריאה וכולל תיאורים גרפיים קשים, אם אתם לא ממש בעניין אל תקראו.

* אם לא צפיתים מעולם ב Full Metal Jacket אז תמתינו עם הקריאה עד שתצפו, בכלל רצוי שתקראו את הספר, בן הדוד של האספורד העלה את כל הספרים שלו לאתר וגם מתחזק בלוג עליו.

* אמא, זה לא בשבילך!

העטיפה של הספר The short timers (מויקיפדיה)
נתחיל

בפעם הראשונה שראיתי את Full Metal Jacket לא באמת ראיתי אותו. זה היה בטירונות נח"ל שנת תשעים ושש של המאה הקודמת, בשבוע חינוך אי ששם בעכו. המ"מ ג' הראה לנו סרט על טירונות של הצבא האמריקאי, לא הבנתי כלום מהחיים שלי נשבע לכם ועוד פחות בקולנוע. הקולנוע בק"ש נסגר כשהייתי בכיתה ז' או משהו, היו קצת סרטים פה ושם בהיכל התרבות (בעיקר כל מיני 'גברת תפתחי זה אני' שרצו שלושה חודשים) הקולנוע בקניון נחמיה נפתח כשהתגייסתי. כבלים הגיעו בתחילת התיכון ובכבלים הפיראטיים לא היה סיכוי לראות סרט של קובריק. אם אתם תוהים מה זה כבלים פיראטיים, אז אנשים עם וידאו וקצת יוזמה, חיברו כמה בניינים ביחד עם כבלים ומגברים ושיט דרך הגגות, כבל היה יורד אליך לחלון והיית מחבר את הטלוויזיה, מישהו איפשהו באיזה בניין ליד היה שם סרט ששאל מספריית סרטים בבניין ר.ו.א ולחץ על פּלֶי. אם הסרט לא היה לטעמו הוא היה עוצר באמצע ומחליף לקול צעקותיהם מהחלונות של המנויים שרצו לראות את הסוף. אז לא הבנתי כלום מהחיים שלי וראינו סרט על טירונות בצבא האמריקאי ואיך גילחו לכולם את השיער בהתחלה ואיך אחד מהם לא ממש תיפקד וכולם סובלים בגללו ועושים לו שמיכה ובסוף בשירותים הוא אומר "אני שקוע בעולם של חרא" ואז יורה בסמל ומתאבד. בטח דיברנו קצת על עזרה לזולת ושיט כזה וחזרנו לתיזוזים.

לא זוכר כמה זמן תעיתי בעולם בידיעה שזה הכל, אבל עדיין בשירות צבאי, בבית בין הזפזופים של מת"ב (חלק ממה שהיה לפני הוט) נתקלתי שוב בסרט הזה מהשבוע חינוך איפשהו באמצע החלק הראשון ונשארתי עליו. הגיעו לשירותים, דיברו, הסמל בא, אני בעולם של חרא, ירה בסמל והתאבד. נגמר, חיכיתי לסרט בא.
במקום הסרט הבא ננסי סינטרה שרה על מגפיים, זונה וייטנאמית ניגשה לג'וקר והתחילה משא ומתן ואיזה ברוס לי על אופנוע גנב לראפטרמן את המצלמה. מה?

מה?

מה לעזאזל?

זה כמו לקבל עוד עונה מסדרה שחשבת שנגמרה, או ספר המשך שהסופר החליט לכתוב סוף סוף.. נדבקתי למסך ומאז הסרט לא עוזב אותי. ראיתי את כל הסרטים של קובריק (כן, גם את בארי לינדון) וקראתי על הסרט וחיפשתי את 'שְדַרִים' של מייקל הֵר בעברית איזו תקופה וירדתי מזה. לפני שנתיים בעקבות איזה שרשור ספרי מלחמה בטוויטר הגעתי ל'מטרהורן' של קארל מאראלאנטס וזה הזכיר לי את Full Metal Jacket שוב חיפשתי את 'שדרים' בעברית והשארתי טלפון בכמה חנויות ספרי יד שנייה ואחרי שהתייאשתי הזמנתי אותו באנגלית. אחרי שראיתי רק חצי ואז קיבלתי במקרה עוד חצי ציפיתי לקרוא עוד על ג'וקר וראפטרמן ואנימל-מאדר (הכינוי המלא של אנימל, ואת המאדר אומרים כמו שאומרים מאדר-פאקר אבל עוצרים באמצע לפני הפאקר. ושיחק אותו בסרט איזה בולדווין אחד). קראתי את שדרים, אין קשר, באמת. אולי שני דיאלוגים משדרים נכנסו לסרט.

בראיון שלא תוכנן לגרובר לואיס מהלוס אנג'לס טיימס ב 1987 גוסטאב האספורד מספר שהוא פרץ לסט של Full Metal Jacket עם כמה חברים כשהם מחופשים לחיילים כדי לראות מה קורה ולשתול את עצמם כניצבים על הסט, איזה גוֹפֶר (עובד הפקה זוטר על סט של סרט) תופס אותם ושאל אותם מי הם? אז הוא ענה שהוא כתב את הספר שעליו מבוסס הסרט. הגופר ענה "איזה כבוד לפגוש אותך, 'שדרים' זה הספר הטוב ביותר שקראתי" וגוסטאב ענה לו "גם אני חושב כך".

אני אוהב את הסרט, זה הסרט הטוב ביותר, מבחינתי הוא מושלם. הוא מחולק לשני סיפורים שבעצם הם אותו הסיפור ושני הגיבורים, לאנרד בראשון וג'וקר בשני מתמודדים אחרת עם העולם. הראשון שקוע בעולם של חרא ומתאבד והשני שקוע בעולם של חרא אבל בחיים ולא מפחד, זו שורת הסיום של ג'וקר בסרט.

היה לגוסטאב ולקובריק מאבק משפטי בעיקר בינו לבין עורכי הדין של וורנר בראדרס על קרדיטים על התסריט, לא יודע למה קובריק נלחם בו, זה היה הסיפור שלו. קובריק, וזו דעתי, השתפן בסוף. לא רק על הקרדיט לתסריט אלא גם על התוכן.

האספורד מספר שהוא נדחה על-ידי מו"לים כי הוא לא ניתן למכירה והודפס רק ב 1979. הוא יצא בהוצאה נוספת כשיצא הסרט ב 1987. ספר ההמשך שכתב האספורד The Phantom Blooper ויצא ב 1991 הודפס עוד פחות.
חומות העיר העתיקה בהוּאֵה
אני חושב שהסיבה (אותה סיבה שגרמה לקובריק להשתפן, לדעתי) היא שהספר לא מבקר את המלחמה ואת המוסר של החייל כלפי האויב כמו בסרט. קובריק בעצם מוותר על אחד החלקים העיקריים ומפסיק את הספר לפני השיא. הוא עושה איחוד של שתי סצנות הצלף מהספר, האחת מתרחשת בעיר העתיקה בהוּאֵה והשנייה בג'ונגל ליד קֵה-סָאן, מקטין את המתחים הפנימיים ומתמקד במסע הנקמה.

Payback is a motherfucker

8Ball הפצוע שוכב ברחבה מוקפת בניינים, הצלף ממשיך לירות בגפיו והוא מתפתל מכאבים חבריו מהססים חלקם נהרגים מאותו צלף בניסיון לחלץ אותו, לבסוף הצלף הורג את 8Ball ואת קאובוי והם יוצאים למסע נקמה לתפוס אותו, ג'וקר מגיע אליו ומגלה שהגיע אליה, זו צלפת. הוא מפספס, היא יורה בו וראפטרמן מציל אותו. היא גוססת על הרצפה מבקשת מים ואז שיהרגו אותה. אנימל האלטראגו (הגיבור החוסם) של ג'וקר מחליט לתת לה לגסוס וג'וקר מחליט לגאול אותה מייסוריה. בתחילת הספר וגם בסרט הוא אומר שהוא רוצה להיות הראשון בשכונה שיהיה לו הרג מאושר בקורות חיים. סצנה קשה, שיא של שפל במלחמה הנוראית הזו אבל קובריק נשאר בביקורת הרגילה נגד מלחמה, ומוסריות החייל כלפי חייל האויב.
חומה מרוסקת בתוך מתחם העיר העתיקה בהוּאֵה
אז מה באמת קורה בסוף של הספר ולמה הוא נשכח על מדפי ההיסטוריה?

בעצם הספר The short timers חותר תחת הרעיון הבסיסי של הצבא האמריקאי, נגד שני העקרונות עליו הוא בנוי – הרעות וההיררכיה.

"Marines are not allowed to die without permission" Sargeant Gerheim

חייל מארינס לא משאיר פצוע בשטח, חייל מארינס לא משאיר הרוג בשטח! חייל מארינס עושה תמיד מה שפוקדים עליו!

שלא כמו בצה"ל בו כולם מתחילים כטוראים ומתקדמים בסולם ההדרגות מי לקצונה ומי לשחרור, בצבא האמריקאי יש מסלולים שונים לחוגרים ולקצינים. קצינים מתחילים את השירות בבית ספר לקצינים מבלי שהיו חיילים לפני. זה יוצר הפרדה בין הדרג הלוחם, חיילים ועד רמת הסמל שהוא בעצם הלוחם המיומן ביותר בכח, לבין הדרג הפיקודי מהמ"מ ועד לגנראלים. ובזה מתבטאים גם שני העקרונות הבסיסיים. הרעות של הלוחמים כלפי חבריהם וההיררכיה שהיא בעצם המחויבות של הקצין כלפי פקודות הרמה מעליו. הקצין אמור לבצע את המשימה שלו בזמן וזה לפעמים מגיע על חשבון הרעות, למשל להשאיר הרוגים בשטח או לא לפנות פצועים. בין שני העקרונות נוצר מתח ככל שהחרא גבוה יותר (תקראו את מטרהורן שתורגם לעברית וגם את 'איך זה מרגיש לצאת למלחמה' שלא תורגם אם אתם בעניין).

האספורד באמצעות ג'וקר שובר את שני העקרונות. בספר ישנן שתי סצנות עם צלף אויב. בראשונה שהיא זו שמתרחשת בסרט, ג'וקר מאבד עת ההכרה מפיצוץ וכשהוא מתעורר קאובוי מספר לו שגם הקצין וגם חצי מהכח נהרגו מצלף. הצלף פגע ברגלו של T.H.E ROCK, הכיתה שלו מנסה להציל אותו וכולם נפצעים מאותו הצלף. הקצין מחליט לא לנסות לחלץ אותם. אנימל מתחיל לרוץ אליהם והקצין מושך אותו בצווארון ומכה בפניו. אנימל רותח וקאובוי בטוח שאנימל יהרוג את הקצין ואותם, אנימל לא מספיק לעשות כלום כי הצלף יורה בכולם. אחרי זה הקָשָר נפצע מצלף והקצין ניגש לעזור לו ולפי מה שאנימל שהיה בחוד מספר, שניהם נהרגו מרימון. אחר כך נגלה שאנימל הרג את שניהם עם רימון בתגובה לחילוקי הדעות שהיו לו עם הקצין. לתופעה זו קראו פראגינג והיא היתה נפוצה לקראת סוף המלחמה כשהחיילים ידעו שהם הולכים לסגת וניסו להיפטר מכל קצין שהיה חדור מוטיבציה לגרום להם להיהרג. אנחנו גם מגלים שאנימל היה סמל המחלקה בעבר אבל הורד לדרגת טוראי כי יש לו בעיה עם סמכות כשהיא מתנגשת עם הבסיס של הרֵעוּת, להציל את החברים הפצועים שלך.

מהבחינה הזו המאבק בין הסמלים בפלאטון היה חזק יותר והביא את המאבק הפנימי בתוך היחידות האמריקאיות והתמודד עם תופעת הפראגינג. (לו רק צ'ארלי שין היה סותם את הפה יותר כמו אבא שלו באפוקליפסה עכשיו היה אפשר ליהנות מפלאטון גם היום ד.ה.מ)
זוג ויאטנאמי בצילומי חתונה בשרידי הבסיס האמריקאי בקֵה-סָאן
קובריק מוותר על המאבקים הפנימיים בתוך הכיתה אולי בגלל שאוליבר סטון עשה את זה קודם. זו ההתנגשות הבסיסית בין הרֵעוּת לבין ההיררכיה, הרבה יותר קשה ומורכב מבעיות מוסריות כלפי אויב.

"Our rifle is only a tool; it is a hard heart that kills" Sergeant Gerheim

בסצנה האחרונה בספר ההתנגשות מגיעה לשיא. קובריק משתמש בתיאורים של אירוע הצלף ובדיאלוגים מהסצנה האחרונה אבל לא ברעיון המרכזי שלה, חתירה תחת עקרונות הבסיס של הצבא. אליס בספר (או 8BALL בסרט) נע בחוד ונפצע מצלף ברגלו. הם מנסים לקרוא לעזרה אבל הקשר שלהם נפגע, אליס נורה שוב ומנסה להצביע על מיקום הצלף ואז נורה בידו המורה. החובש רץ אליו ונפצע גם כן, הוא מנסה לטפל בו והצלף ממשיך לירות בשניהם מבלי להרוג אותם. קאובוי שמפקד על הסיור מצווה על נסיגה כמו הקצין שלהם בהוּאֵה אבל החיילים לא זזים. אחד הבחורים החדשים רץ אל הפצועים ונפצע גם כן, החובש הפצוע מנסה לטפל גם בו. קאובוי מצווה שוב לסגת ואנימל מורד "חייל מארינס לא משאיר פצועים בשטח" הצלף ממשיך לירות בפצועים, בידיים ברגליים באוזניים באף. קאובוי פוקד על ג'וקר לקחת את הכח ולסגת, ושהפצועים הם האחריות שלו, הוא נפרד מג'וקר ואנימל ומזהיר את ג'וקר לא להפנות לאנימל את הגב כי הוא הרג את הקצין הקודם, הוא זורק רימון עשן לחיפוי ורץ אליהם כשהוא קרוב הוא נפגע ברגלו, קאובוי נופל ומוציא אקדח ויורה לשלושת הפצועים האחרים בראש ואז מנסה להתאבד, הצלף יורה בידו של קאובוי. ג'וקר מפנה לאנימל את הגב ויורה לקאובוי הפצוע כדור בראש. החיילים החיים הולכים משם.

"I'm happy that I am alive, in one piece, and short. I'm in a world of shit, yes, but I am alive. And I am not afraid" Sargeant Joker משפט הסיום בסרט, מופיע בספר לפני כל החרא

התנגשות של הרעות בין חברייך החיים לחברייך הפצועים, התנגשות עם הנורמה הצבאית, התנגשות עם שרשרת הפיקוד, התנגשות פנימית. האספורד מפרק את הבסיס עליו בנוי הצבא. בסצנת הצלף הקודמת ראינו שחיילים מוכנים למות כדי לחלץ את חבריהם כי זה מה שחיילים מחויבים לעשות ומי שעוצר אותם הוא קצין שיכול להחליט מה יותר חשוב לצבא ולהיררכיה, בסצנה האחרונה בספר אנחנו רואים את החובש הפצוע מנסה להציל את חבריו ואת הבחור החדש שרץ לעזור לו והכל תחת הקשת בענן של מיתוס ההקרבה של עצמך למען החברים שלך כי חייל מארינס לא משאיר פצועים בשטח, ובמקום זה בסצנה האחרונה בספר הפצועים מוקרבים על ידי חבריהם כדי להציל את עצמם. החיים עושים מה שטוב להם, הם רוצים לחיות.

זה ספר קשה, הוא מלא בתיאורים גרפים של פציעות ומוות, והומור שחור, והוא מפרק את היסודות של הצבא כמו שהתפרקו במציאות אחרי מתקפת הטט ואיבוד התמיכה של הציבור האמריקאי. האמריקאים לא יכלו לקרוא את זה, לא כל שכן לצפות בזה.

בספר ההמשך האספורד כבר חותר תחת החלום האמריקאי ומרסק אותו. הוא שבוי בכפר וייטנאמי והופך חלק ממנו. כשהצבא משמיד את הכפר ומוצא אותו הם פונים אליו ואומרים "חייל בנו לחלץ אותך" אז הוא עונה להם שהוא לא חייל הוא מארינס ומי בכלל ביקש מהם?

אני חושב שהחלק השלישי היה אמור לחתור תחת התקשורת האמריקאית אבל האספורד לא הספיק לכתוב אותו. הוא מת מסיבוכים של סכרת בגלות ביוון אחרי שנאסר למשך שלוש שנים בעקבות אי החזרת עשרת אלפים ספרים לספריות ציבוריות אמריקאיות שזו כמובן עבירה פדראלית.

בגדול הוא האשם הראשי שאני בוייטנאם עכשיו יושב וכותב על גדת נהר הבושם בהוּאֵה.
נהר הבושם, הוּאֵה
פשוט יפה פה.

אכן התכשיט של דרום מזרח אסיה כמו שג'וקר אומר.
מה שנותר פה מהאמריקאים, חוץ ממוזיאוני מלחמה וכמה קרחות של אייג'נט אורנג' בג'ונגל זה..
סטודנטים ויאטנאמים מנגנים ושרים על גדת נהר הבושם, הוּאֵה
היי מיסטר, בוֹאְט ווָאן אַוֵור?
ליידי מיסטר
מאריחואנה?
מיסטר, סמוק?
גטינג הָיי, מיסטר?
פריטי ליידי?
מיסטר, בום בום
בואט וואן אאור?
טקסי? סר
בָּייק? בָּייק?
וואן דולאר..

וקוקה קולה, הכל יותר טוב עם קוקה קולה (גוסטאב האספורד)

הראמאיאנה - חלק שישי ואחרון – ראמא המלך -תוך כדי קריאה

חלק חמישי - המלחמה
אחרי הכתרתו של ויבהישאנא והלוויתו של ראואנה, ראמא ביקש מויבהישנא להביא את סיטה אליו. ויבהישאנא הופתע שראמא רוצה להביא אותה כך למקום ציבורי אבל הוא לא שאל שאלות. להוטה לפגוש את בעלה אחרי כל הסאגה הזו גם סיטה עצמה לא חשבה למה בעלה לא בא לקחת אותה בעצמו. וככה בלי להחליף בגדים ובלי איפור או כל גינדור שהוא כמו שנסיכות אמורות לעשות, היא הלכה אחרי ויבהישאנא אל שדה הקרב שם חיכה לה ראמא מוקף בצבאו ובבעלי בריתו.
סיטה בהתה בראמא ועייניה התמלאו  אהבה, אבל ראמא הקשה את ליבו  ואמר "הרגתי את ראואנה, ניצחתי במלחמה, כדי לחזירך בעזרתם של חברי ובני בריתי. שיקמתי את כבודי ואת מעמדי ואת תהילת משפחתי. נחטפת על ידי ראקשאסא וחיית בארמונו בלעדי, את כל כך יפה, אין מצב שראואנה לא זיין אותך ולכן איני יכול לקחת אותך חזרה. את חופשייה ללכת לאן שתחפצי סיטה" דמעות בעינייה החלה סיטה לחפור שוב בכעס. "איך אתה מדבר אלי? אתה שוכח מי זה אבא שלי! אני הבת של ג'אנאקא, אני נולדתי מהאדמה. אתה חושב שאתה יכול לדבר אלי ככה כאילו אני חוטבת עצים או שואבת מים? אני אשמה שנחטפתי? (כן ד.ה.מ) רק עליך חשבתי כשהייתי בשבי, רק עליך! הלב שלי תמיד היה שלך. ככה אתה מכיר אותי? אחרי כל השנים האלה?"
"הבער אש" ציוותה סיטה על לאקשמאנה, "בעלי העליב אותי בציבור מול כל האנשים האלה, לא נותר לי אלא לצעוד אל תוך הלהבות!" ראמא הפנה את מבטו מעיניו של אחיו הזועם ולאקשמאנא הצית מדורה בשביל סיטה והיא בתורה קדה לאלים וקראה "מעולם לא חשבתי על אף אחד מלבד ראמא, אם אני דוברת אמת, האש עדתי הנצחית תגן עלי!" וככה במוח צלול ונפש חפצה צעדה סיטה אל תוך הלהבות. הקופים והדובים החלו לילל והאלים בראהאמה ושיבא ואינדרה וורונה וכל האלים האחרים ירדו מטה מהשמים במרכבותיהם והקיפו את המדורה. ראמא קד לעבר האלים ונעמד לפניהם עם כפות ידיו צמודות.
כל מיני אלים
בראהאמא פנה אליו "אתה גדול מכל אלים ראמא! איך אתה יכול לתת לסיטה לצעוד אל האש ככה? אתה יוצר העולם, אתה השמש והירח, אתה הזמן וכל השאר! איך אתה יכול להשפיל את סיטה ככה כאילו היית אדם פשוט?"
"אני מכיר את עצמי רק כראמא בנו של דאשאראט'א" טען ראמא "תגיד לי מי אני, למה אני פה? מה הייעוד שלי?"
בראהאמה דיבר שוב הפעם בעדינות "אתה וִישְנוּ, אתה נאראיאנא, אוחז הקונכייה, מטיל הדיסקוס, מעולם לא נולדת ולעולם לא תמות, אתה שלושת העולמות, אתה היקום, אתה השמש והירח, הרוח והגשם, האוקיאנוס, האדמה והשמיים. חכמים מחפשים אחריך אבל אתה מעבר לתפישתם, הכל בך ואתה בכל (מי אמר למי ובאיזה הקשר?)  אתה הטוב מכולנו, וִישְנוּ. האלים התחננו בפניך להגן על העולם מראואנה ולכן לקחת על עצמך דמות אדם ונולדת כבנו של דאשאראט'א, הקופים המופלאים הללו שלחמו לצידך הם בני אלים. סוגריבה הוא בנו של סוריאה אל השמש והאנומאן הוא בנו של וָאיוּ אל הרוח. האלים היו אתך כל הזמן וכעת עבודתך כאן הסתיימה. אתה יכול לחזור לשמיים כל אימת שתרצה"
"אבל מה זה אומר? האם אני אל או אדם? איך התהלך בעולם? האם אנשים אחרים יראו בי אל? האם אצדוק תמיד או שמא אטעה כבני האנוש? איך אחיה את שארית חיי בידיעה כי אני אל?"
באותו הרגע עלה אל האש מתוך הלהבות וסיטה בידיו, עורה זהר בזהב, לבושה היתה בבגדי משי חדשים "הנה אשתך ראמא" אמר אל האש "היא תמיד היתה נאמנה לך. קח אותה בחזרה ותן לה את הכבוד הראוי לה" ראמא לקח את סיטה ופנה אל האלים.
"תמיד ידעתי שהיא טהורה, לא היה לי ספק, אבל היא הייתה צריכה להוכיח לשאר העולם כדי שלעולם לא ירכלו כל מיני קצ'קעס מאחורי הגב שהילדים שלי ההם בכלל מהשכן"
הקופים והדובים צהלו. האלים חייכו ואז ביקש ראמא בקשה אחרונה מהאלים "השיבו לחיים את כל הקופים והדובים שנהרגו במלחמה" ברגע קמו לתחייה כל הקופים המתים והצטרפו לחבריהם.
שיבא פנה לראמא "זה הזמן לחזור לאיודיה, ארבע עשרה שנות הגלות שלך חלפו. דרוש את ממלכתך בחזרה והראה לעולם מה זה להיות מלך! קַבֵּעַ את עקרונות הדהארמא בעולם לפני שתשוב לשמים. משימתך היא ללמד את בני האדם להבחין בין טוב לרע!"
"אעשה זאת" הבטיח ראמא והאלים גרמו לפרחים להתגשם על הנוכחים. ראמא הודה ללוחמים ולראקשאסים שנותרו תחת מלכותו של ויבהישאנא והזמין את כולם להכתרה שלו. ויבהישאנא נתן לראמא את פושפאקא, המרכבה המפוארת של ראואנה כדי שלא יצטרכו לרכב על קופים ולשבור ת'תחת בדרך חזרה. האנומאן נשלח ראשון להודיע באיודיה שהמלך שב ושיתחילו להתארגן. באהאראטא ציוה להכין את כל מה שנחוץ להכתרה, כל השמנים והנזירים ואפילו הסנדלים המקוריים של ראמא צוחצחו לקראת המאורע.
בדרך לאיודיה המרכבה עברה בכל המקומות בהם צעדו ונלחמו ראמא ולאקשמאנא וראמא חפר לסיטה על כל מה שעבר עליו בזמן שהיא בילתה בארמון של ראואנה ולמה לקח לו כל כך הרבה זמן.. הייתה יופי של הכתרה, (תאמינו לי, אין לי כח לכתוב את כל התאורים ד.ה.מ) ותקופה של שגשוג ופריחה החלה בממלכת איודיה.
כולם היו מאושרים ובאחד מימי המשפטים הפתוחים (ברחבות מול ארמונות המלכים והקיסרים היו מתכנסים מדי פעם לימי משפט, היו פקידים מכל הרמות ולפי גודל המשפט היית ניגש לפקיד שמטפל בך. זו הייתה אפשרות למלך או לקיסר לראות מה קורה בממלכתו ומה הצרות של האיכרים הפשוטים. כל מיני משפטים כמו הוא גנב לי את העז, היא שברה על הראש שלי קוקוס, הקוף שלו מחרבן לי על הכביסה, כאלה.. ד.ה.מ) אז באחד מימי המשפט האלה פנה ראמא לקהל מבקריו ויועציו ושאל האם העם שמח וטוב לו? כולם הנהנו בשמחה ואמרו שהכל בסדר חוץ מאיזה פקיד זוטר שאמר "כן, אבל..." (קראו לו ליאור שליין בסנסקריט) ראמא פנה אליו אך זה סירב לספר לפני כל האנשים הוא רצה לספר לראמא בארבע עיניים. ראמא נזף בו "אין לי שום דבר להסתיר, דבר!" והפקיד הזוטר סיפר שיש התלחששויות בעיר, איך יכול להיות שראמא קיבל את סיטה בחזרה אחרי שהשתרללה עם ראואנה בארמון שלו במשך ארבע עשרה שנה.. פניו של ראמא נפלו. הוא פיזר את המועצה ופנה ללאקשמאנא "תראה מה אומרים עלי, אִי-מַא, אני חייב לגרש את סיטה. היא לא יכולה להישאר בעיר. קח אותה מחר לנשות החכמים ביער, היא תשמח לבקר אותן, והשאר אותה שם ליד ואלמיקי חבר של אבא שלי" לאקשמאנא ניסה להתנגד (ולהסביר לו שהוא אהבל ושיתלה את הקצ'קעס הרכלניות למען השם (אוי זה לא האל הנכון..) ד.ה.מ) אבל ראמא עצר אותו והלך לו לחדרו.
לאקשמאנא אסף את סיטה שמחה וטובת לב, והם עלו למרכבה ודיו לסוסים אמרו וטסו ליער, סיטה הבחינה שלאקשמאנא בדיכאון אבל היא הייתה שמחה אז מה אכפת לה. הם עצרו להתרענן בנחל וברגע שסיטה כרעה לשטוף פניה, ברח לאקשמאנא עם המרכבה לקול קללותיה וסיטה פרצה בבכי ובהתקף תבהלה. איך לעזאזל זה קרה? חשבה לעצמה. בטח ראמא שלח אותו, הוא לא היה מעז להשאיר אותי כאן בלי פקודה מראמא.
ילדים ממנזרו של ואלמיקי ראו את סיטה ומיהרו לבשר לו על אישה בודדה בוכייה ביער. ואלמיקי מיהר ליער וזיהה את סיטה "אני ואלמיקי" אמר בעדינות "הייתי חברו של דאשאראט'א אביו של ראמא ואני יודע שאת אשתו. בואי עימי נשות החכמים יידאגו לך. סיטה נשאארה ביער עם נשות החכמים והנזירים של ואלמיקי. אחרי מספר חודשים נולדו לה תאומים. ואלמיקי ברך אותם, קרא להם לַאבַא וקוּשְהָא והבטיח לדאוג להם כמו לשאר תלמידיו במנזר.
הילדים גדלו והביאו לאמם אושר גדול, אבל עצב קבוע היה בליבה של סיטה על שלא יכלה לחלוק עם בניה מי הוא אביהם ולמרות שנראו כמו נסיכים הם גדלו ביער כאנשים פשוטים. מואלמיקי למדו הנערים על ספרי הקודש ועל שירה.
יום אחד ראה ואלמיקי ציד יורה בציפור אחת מתוך זוג ציפורים ואת הציפור הנקבה מבכה את נפילת בן זוגה אל הקרקע. ואלמיקי התרגש מהמראה וקילל את הציד. הוא הבין שהארוע מדבר בשפה פואטית חדשה וכשהגיע למנזר קרא ללאבא וקושהא. "שבו, יש לי נושא חדש ואני רוצה שתלמדו את השיר שאכתוב עליו. שיר כזה מעולם לא נשמע ואני רוצה שאתם תביאו את בשורתו לעולם.
בינתיים בממלכת איודיה ראמא מלך והפך את ממלכתו לעשירה ורבת עוצמה. הוא לא הזכיר מעולם את סיטה ולא נתן לאף אחד לדבר עליה. יום אחד הגיע הנזיר הראשי אל ראמא והזכיר לו שזה הזמן לבצע טקס קורבן אבות. "מלך במעמדך צריך להראות שאין לו יריב המשתווה לו. בוא נזמן את כל מלכי העולם והנזירים הגדולים ונקריב את הקורבן". ראמא הסכים אך ידע שטקס כזה לא יהיה שלם ללא אישה לצדו. הזמנות נשלחו לכל קצוות תבל וממלכת איודיה החלה מתמלאת באורחים רמי מעלה וביחד איתם התאספו כל מי שידו משגת להגיע לעיר לצפות בטקס המיוחד.
גם החכם ואלמיקי הגיע מלווה בתלמידי והתמקם במתחם החכמים ביחד עם לאבא וקושהא, ואלמיקי הורה להם לדקלם את השיר לכל מי שייקרה בדרכם. כולם החלו לדבר על שני התאומים המדקלמים ועל שירם ומהר מאוד הם מצאו את עצמם מדקלמים את השיר מול המלך ראמא.
"של מי הסיפור הזה" שאל ראמא, "מי אתם ומי לימד אתכם את השיר הזה? מי המורה שלכם?"
התאומים קדו ואמרו "זה הסיפור שלך ראמא, אנחנו תלמידיו של ואלמיקי, והוא הביא אותנו לטקס הקורבן הזה" ראמא קרא לכל עוזריו וידידיו ויועציו, וכולם ביחד הקשיבו לשיר והבינו שאלה בניו של ראמא שנולדו במנזרו של החכם ואלמיקי. לבו של ראמא פעם בחוזקה.
"לכו למורה שלכם והגידו לו שאם סיטה חפה מפשע, שתבוא לפה ותוכיח את עצמה מול האסיפה הגדולה".
ואלמיקי סידר לסיטה טרמפ למחרת והוביל אותה להיכל הקורבן המקודש. סיטה בהתה ברצפה בעודה צועדת מול כל מלכי תבל ובתוך השקט קולו של ואלמיקי נשמע "זו האשה שנטשתה ביער, ראמא. פחדת מרכילות של עמך אבל אשתך תמיד הייתה חפה מפשע. הילדים היפים הם בניך, ראמא! גידלתי אותם במנזרי שביער ולימדתי אותם את ההיסטוריה של אבותיהם המלכותיים. קבל את סיטה בחזרה ודרוש את בניה בשביל עתיד איודיה. ראמא הצמיד את כפות ידיו וקד מול החכם ואלמיקי.
"מעולם לא פיקפקתי בסיטה ואני יודע שאלו הם בניי. הייתי חייב לנטוש אותם כדי לרצות את עמי. תן לה להוכיח את חפותה שוב, כאן לפני אזרחי איודיה, מלכי העולם והחכמים הגדולים. ואז כולם יאמינו בטוהרה.
האלים הרגישו שמשהו עצוב הולך לקרות וירדו מהשמיים. וַאיוּ שיחרר בריזה קלה ומבושמת (נפיחה? ד.ה.מ) כאשר סיטה צעדה קדימה בחלוקה.
"אם אני טהורה, שהאלים יקבלו אותי חזרה אל האדמה!"
האדמה נפערה תחתיה וכסא מלוכה מעוטר ומלווה בשני נאגאס מופלאים עלה ממנה, מוזיקה אדירה נשמעה, סיטה התיישבה על כס המלכות ונעלמה באדמה. שקט נפל אף אחד לא זז. ציפור לא ציץ, עלה לא נשר, כאילו הזמן נעצר. סיטה נעלמה לנצח. ראמא חיבק את בניו בעצב וצער והם צעדו משם.
ראמא ציוה לבנות פסל סיטה מזהב ומאותו היום הפסל השתתף יחד איתו בכל הטקסים. בניו אומנו כנסיכים והיו נקודות האור היחידות בחייו. ראמא לא חייך ולא הזכיר את סיטה אבל עול כבד רבץ על ליבו. שליח הגיע לעיר לדבר עם ראמא ביחידות שכן אם מישהו ישמע את שיש לו להגיד, הוא ימות. הם נכנסו ללשכה ולאקשמאנא שמר על הדלת. "אני בא בשם בראהמה, תם זמנך בארץ, עליך לשוב לשמים ולהתאחד עם האל וישנו בשנית".
"כן" השיב ראמא "גם אני חושב כך, סיימתי את תפקידי פה הן כמלך והן כאב. זמן להתאחד עם סיטה בשמיים"
באותו הזמן הגיע לארמון דורואסא הידוע במזג הרע שלו ובקללות העסיסיות שלו שמתקימות תמיד. אף אחד לא העז לעצור אותו עד שהגיע לדלתו של ראמא ואמר ללאקשמאנא "אני רעב! פתח את הדלת או שאני אקלל אותך ואת משפחתך" לאקשמאנא ניסה להסביר לקללן אך לשוא, הוא פתח את הדלת ביודעו שעדיף שרק הוא ימות ולא כל משפחתו. ראמא האכיל את הקללן דורואסא ואז הבין את גודל האסון. הוא נפל על כתרו ובכה "למה אתה עושה לי את זה לאקשמאנא, גם אותך יקחו ממני, האם אין לגורל רחמים עלי?"
ראמא ולאקשמאנא בימים יפים יותר
"אחי" אמר לאקשמאנא "הגיע גם זמני לחזור לשמים, אחכה לך שם".
לאקשמאנא צעד לנחל סאראיו, התיישב על גדתו. התרכז בגופו ונשימתו עד שזו חדלה. גשם פרחים ירד מהשמיים לכבוד חייו של לאקשמאנא על האדמה.
אחרי לכתו של לאקשמאנא, ראמא התכונן למותו שלו. הוא קרא לבניו ולאחיו ולבני אחיו ולכל בעלי בריתו הקופים והדובים והראקשאסים וחילק את הממלכה שווה בשווה. ואז בזריחה, לבש מיטב מחלצותיו, פניו האירו בזהב, וכשכל אנשיו ובני בריתו מלווים אותו הוא צעד אל תוך נהר סאראיו.
האלים הביטו מהשמים מחזיקים ידיים וקולו של בראהמה נשמע,
"בוא ראמא"
ראמא חזר השמיימה בברק אבל סיפורו נשאר על הארץ כדי להיות מסופר רבות בפי בני האדם בכל השפות שכן זהו אחד מהספורים הגדולים שעולם בני האדם ידע מעולם.
סוף.

הערות
  • הראמאיאנא של ואלמיקי היא הגרסה המתועדת העתיקה ביותר בסנסקריט, לפני 2500 שנה לערך.
  • הדהארמה היא מה שאנחנו אמורים לעשות, החוקים.
  • הקארמה היא המעשים שלנו והם שקובעים מה יקרה לנו.
  • ראמא שהוא חלק מוִישְנוּ ירד לעולם כדי ללמד אותנו איך להביא את הדהארמה ואת הקארמה שלנו להרמוניה.


ראמאיאנה - חלק חמישי – המלחמה - תוך כדי קריאה


הקופים כפתו את ויבהישאנא בידיו וברגליו, אחרי הכל הוא היה ראקשאסא והם פחדו שיפגע בראמא, והביאוהו בפני ראמא, לאקשמאנא, האנומאן והגנראלים.
"אני ויבהישאנא אחיו הקטן של ראואנה, באתי להצטרף אליכם כנגד מלך הראקשאסא"
"ולמה שנאמין לך שאינך מרגל או סוכן כפול?" הקשה סוגריבה, "אתה יכול להעמיד פנים שאתה בן בריתנו ואז לבגוד בנו כמו שאתה בוגד באחיך עכשיו".
"אינני מרגל, אני מתנגד לדרכו של אחי ותמיד העברתי עליו ביקורת. הוא לא אוהב את זה. אני חושב שהוא טעה כשחטף את סיטה ואמרתי לו שעליו להחזירה כדי להציל את ממלכת הראקשאסא"
"אני לא מאמין לך" אמר האנומאן, "אני חושב שאתה כאן בגלל שאתה יודע שראמא ינצח ואתה רוצה שהוא ימליך אותך תחת אחיך אחרי שראואנה ימות"
"זה נכון" אמר ויבהישאנא "אבל אני מבטיח שאמלוך במקומו בחכמה וגם אני יכול לעזור לכם להביס אותו, קבלו אותי כחבר".
"ברוך הבא ויבהישאנא" אמר ראמא והושיט אליו את ידו. "תמיד יש לקבל אנשים שבאים אליך בטוב, אני מאמין לו שהוא סולד מדרכי אחיו ואחרי שאביס אותו נמליך אותו למלך הראקשאסא" (נראה כמו השפעה של מאות שנות קולוניאליזם על הסיפור הזה ד.ה.מ).
"בוא, שב עימנו, יבש אצלנו ויש אצלנו מקום. ספר לנו על העיר, על נקודות התורפה שלה ועל ההגנות שלה. מהיכן כדאי לנו לתקוף?" הם התחילו לרקום תכניות תקיפה ביחד עם הראקשאסא.
מרגליו של ראואנה חזרו אליו עם המידע על אחיו הבוגד והוא טיפס לנקודה הגבוהה ביותר בארמון כדי להשקיף לעבר מחנה הקופים שעל החוף. הוא הבחין שזהו צבא קופים מסודר ולא להקת קופים מקפצים. בפעם הראשונה הוא הרגיש פחד קטן בלב, אך מיד הוא התעשת וקיבץ את צוות מכשפיו.
"הכינו לי אשליה של ראשו המדמם של ראמא, אני רוצה ללכת לסיטה ולהשתעשע איתה קצת"
בשניות רקחו המכשפים ראש בדמותו של ראמא מדמם מהצוואר והוא ניגש אל סיטה.
"בואי הנה, אישה!" צעק ראואנה לסיטה. "תראי מה הבאתי לך, הייתה מלחמה נוראית אתמול, המון הרוגים, קופים וראקשאסאים. לא הייתי צריך להרוג את הבעל הלא-יוצלח שלך. הספיק ראקשאסא אחד רגיל כדי לערוף את ראשו, הראו לה"
אחת הראקשאסיות אחזה בראש המדומה וסיטה צרחה והתעלפה. הראקשאסיות התיזו עליה מים כדי להעירה. אבל לפני שהתעוררה נקרא ראואנה למועצת המלחמה ועזב. סיטה נשארה על הרצפה שבורה ובוכה. מתוך הצללים יצאה הראקשאסי השמאלנית הבוגדת סאראמא, ניגבה את דמעותיה וסיפרה לה שזו רק אשליה של מכשפים וראשו של ראמא נעלם כלא היה.
המולה גדולה עלתה מהעיר, סוסים צהלו, פילים צעדו, חמורים רקעו, תופי המלחמה הרעישו ומרכבות שיקשקו ברחובות. לוחמי ראקשאאסא זרמו מבתיהם עם נשקם, צועקים וצווחים מנפחים חזם ומכים עליו בהתרגשות.
השמש עלתה וראמא נאם לצבאו "אנו הולכים למערכה קשה כנגד הראקשאסא. אלה אלפי לוחמים חזקים, ידועים בכישורי הלחימה שלהם והם אויב ראוי. אבל אתם כולכם אמיצים וחסרי פחד ואני יודע שאנו נילחם עד הסוף המר. הגענו עד הנה כדי להציל את סיטה ולהרוג את ראואנה הרשע ואיננו יכולים לחזור או להיכשל!" באותו הרגע הרים ראמא את קשתו, צעד לראש הכח כשלאקשמאנא לצידו וויבהישאנא מאחוריו. מאות ואלפי קופים ודובים עקבו אחריהם נושאים חניתות אבן, סלעים ועצים שלמים. הם הגיעו לשערי העיר, כיתרו אותה ובהינתן האות הסתערו אלפי קופים על חומותיה של לאנקה. הראקשאסים חיכו להם עם אלות ומצ'טות מעיפים אותם לכל עבר, אבל הקופים היו זריזים ומהירים, חמקו וקיפצו ונהנו מחיפוי בצורת אבנים שנזרקו על ידי הכח הקרקעי של הדובים.
דם ניגר על הרצפה, של קופים ושל ראקשאסאים אך כולם המשיכו להילחם. ראמא ולאקשמאנא ירו חיצים לכל עבר במהירות מרשימה מנקבים שיריונות של ראקשאסים המופקדים על חומות העיר. מולם עמד אינדראג'יט שהיה חסין מוות בעקבות מתנה שקיבל מהאלים וחיציו נורה בקצב על ראמא ולאקשמאנא. הערב ירד וחיציו של אינדראג'יט חוררו את ראמא ולקשמאנא והפכו לנחשים מתלפפים סביבם, הם נפלו שניהם לאדמה חסרי תזוזה.
הקופים נסוגו משדה הקרב, סוגריבה הזיל דמעה על חברו ומנהיגו, אפילו הבוגד ויבהישאנא היה המום וכרע ברך ליד הנסיכים, וכשנראה שהכל אבוד ואין תקוה, רוח נשבה ומתוכה הגיחה ציפור ענקית שמשק כנפיה העלה ענן אבק בשדה הקרב. היה זה גארודה מלך העופות. הוא נגע בנסיכים בקצות כנפיו וחיצי הנחשים נעלמו, ראמא ולאקשמאנא פקחו עיניהם.
"בואו נסיים להיום, החשיכה לא עוזרת לנו ועדיף שנישן קצת, נמשיך מחר"  הציע ויבהישאבא (שמאלני בוגד ועצלן ד.ה.מ).
למחרת שלח ראואנא את הגנראלים שלו לקרב, אקאמפאנא, דההומראקשא ופראהאשאטא. שלושתם ביחד הרגו אלפי יצורים ונשאו את צלקותיהם בגאוה. הם ידעו להילחם עם כל נשק אפשרי והיו גדולים וחזקים. צבא הקופים רעד אבל סוגריבה, האנומאן ואנגאדה צעדו לעברם בלי פחד. האנומאן העיף את פראהאשאטא מכרכרתו בעזרת סטירת זנב ואז זינק לעברו וכיסח אותו. אנגאדה שאג וניפץ סלע ענק על ראשו של אקאמפאנא וסוגריבה נעץ גזע שלם בחזהו של דהומראקשא וניקב את ריאותיו. ראואנה רתח מזעם. "העירו את קומבהאקארנא אחי, והכינו אותו לקרב מיד!"
קומבהאקארנא הראקשאסא הענק נמנם. נחירותיו הרעידו את דלתות ארמונו וחלונותיו. הוא קיבל מתנת אלים את היכולת לישון חצי שנה ברציפות, לא קל להעיר דבר כזה. ובגלל שהיה ענק הוא אכל יותר מכל אנשי הארמון גם יחד. הטבחים החלו לעבוד על ארוחת ענק לכבודו בעוד ראקשאסים אחדים מקפצים עליו ומנסים להעירו. הם משכו באזניו, דגדגו את כפות רגליו הענקיות ורקדו על אפו. מאווררים העיפו את ריח האוכל אל נחיריו הגדולים אבל הענק עדיין ישן. תוף ענק הוכנס לחדר וראקשאסים החלו להכות בו, שופרות נתקעו באזניו וננשפו בכל הכח ועדר פרות נשלח לצעוד על כרסו. לבסוף הענק התעורר.
"קומבהאקארנא, אחי היקר, קום! לאנקה במלחמה ואנו זקוקים לעזרתך" אמר ראואנה בעוד אחיו משפשף את עיניו ומפהק.
"אני רעב, לא אכלתי ששה חודשים, אני חלש"
"יאללה הכנו לך מה שאתה אוהב, תאכל מהר ובוא לקרב, הותקפנו על ידי צבא של קופים ודובים"
"או, אני אשמח לנסות בשר קופים, אולי נוכל לבשל אותם אחרי נהרוג אותם?"
"מצדי תאכל את מי שאתה רוצה אחרי הקרב"
קומבהאקארנא לא היה צריך נשק הוא פשוט צעד ומחץ דובים ברגליו וקופים בידיו הענקיות בעוד צבא הראקשאסים מריע לו. ראמא ולאקשמאנא ירו בו חיצים אבל הוא נפנף אותם כמו שמנפנפים זבובים. האנומאן נתלה על צווארו, אנגאדא זרק עליו סלעים ואבנים וסוגריבה הרביץ לרגליו עם עצים. כל זה לא ממש הזיז לענק.
ראמא הבין שהגיע הזמן להשתמש בנשק שלימד אותו וישוואמיטרה כשהיה ילד. "לאקשמאנא, הבט בי, אנו צריכים נשק אֵלִים". ראמא התרכז בנשימה ושיחרר את נשקו של וָאיוּ, הוא סבב באויר וכרת את ידו של הענק. התרכז בשנית והפעם עם נשקו של וארונה פגע בידו השנייה. דם ענקים החל זורם סביב. הענק החל מדדה רומס בדרכו קופים, דובים וראקשאסים ללא הבחנה. הוֹ אז שלף ראמא את נשקו של אינדרה, אור בהיר כברק וחזק כרעם ירד מהשמים, פגע בעורפו של קומבהאקארנא וערף את ראשו. הענק קרס אל תוך האוקיאנוס ונבלע בגלים שהקיפוהו. הקופים ודובים צהלו וראואנה בכה את מות אחיו וידע שמחר זה הוא שצריך להתייצב בשדה הקרב.
השחר עלה אדום מדם, ראואנה רכב מלאנקה בכל הדרו על המרכבה המפורסמת שלו מובלת על ידי שמונה סוסים, נשקיו מנצנצים בעשרים זרועותיו. הקופים מעולם לא ראו מחזה כזה, הם נבהלו וחלקם ברחו אבל אנגאדה קרא להם "אומץ! קופיי הטובים, עמדו זקופים!"
השמיים כהו מחיצים וכידונים, האדמה נספגה בדם וחלקי גופות. ראואנה היה בכל מקום. עשרת ראשיו ועשרים זרועותיו לא השאירו כיוון אחד פנוי לתקיפה. גם אינדראג'יט הצטרף והרג קוף או דב בכל חץ שירה. אלפי קופים ודובים נהרגו באותו היום ונחמתם היחידה הייתה מות בניו של ראואנה.
בערב ניגש ויבהישאנא לראמא ולאקשמאנא וסיפר להם שאינדראג'יט עומד להקריב קורבן עז ולהפוך לחזק יותר ושעליהם למנוע את טקס הקורבן. ראמא שלח את לאקשמאנא, לאקשמאנא לא ההיסס לרגע, קפץ על האנומאן ושניהם עפו משם. הם נכנסו לארמונו של אינדראג'יט לפי הוראותיו של ויבההישאנא והתחבאו בחדר הטקסים הקדוש. אינדראג'יט והראקשאסים שלו התכוננו להעלאת הקורבן ואז לאקשמאנא החל יורה עליהם חיצים, בעודם עסוקים בו קפץ האנומאן ושיחרר את העז מהמזבח. אינדראג'יט רתח מזעם והסתער על לאקשמאנא.
"בוא" צעק לאקשמאנא "בוא, נראה אותך, אני המוות שלך!" הם נלחמו כמו שמעולם לא נלחמו שני אנשים שכן היו שווים בכוחם. הקרב נמשך שעות והאלים הצטופפו לצפות בו. לבסוף שלף לאקשמאנא חץ מיוחד מאשפתו, מעוטר בנוצות של גארודא מלך העופות וחוד מוזהב ואמר "אם ראמא הוא האיש הראוי לשלוט בשלושת העולמות עשה שחץ זה יהרוג את בנו של ראואנה"
האלים שמעו את תפלתו וגם קצת נמאס להם מהקרב הארוך והמתיש הזה. החץ שיסף את ראשו ראשו של אינדראג'יט בלי שזה הספיק להגיב וחזר ללאקשמאנא. בנפלו של אנדראג'יט השמים התבהרו והארץ כאילו נשמה לרווחה. אי שם בארמון ראואנה ביכה את מות בנו ואיבד את הכרתו מהבכי. כשהתעורר בכה עוד קצת. "הו בני, אתה היית התקווה שלי, היורש שלי, הבן המועדף שלי, הלוואי ולא הייתי חי כדי לראות את היום הזה בא" הוא פנה לנתיניו "מותו של בני לא היה לשוא! אנחנו ננקום את מותו מחר! אני בעצמי אהרוג את הנסיכים חסרי הממלכה האלה, מנהיגי קופים ודובים. מחר נילחם על הישרדות הגזע שלנו, על הכבוד שלנו!" הראקשאסים פקפקו במלכם אבל מה יכלו לעשות?
כוחותיו של ראמא
שוב יצא ראואנה משערי העיר על מרכבתו מלווה בעוזריו ששים אלי קרב, מים מזוהמים נפלו עליו מהשמיים ונשרים חגו מעל אך כל הרמזים האלה לא עשו עליו רושם.
"בוא ראמא, נראה אותך, עמוד מולי והבא את אחיך, אני אהרוג אותו קודם כי הוא הרג את בני!"
כוחותיו של ראואנה
 צבא הקופים יצא למתקפה כשבראשו ראמא ולאקשמאנא, הם השתמשו בכל נשק אפשרי, ירו לכל עבר, מרכבות התנפצו אל הקרקע, סוסים ופילים נקרעו לגזרים, ראקשאסאים וקופים נדקרו והוכו. ראמא שלף חץ שבורך על ידי בראהמא וראואנה שלף חץ שקיבל משיבא, הקרב ביניהם נמשך וריבוי הראשים והידיים אפשר לראואנה להילחם גם בלאקשמאנא, ראואנה שלף חנית שקיבל ממאיה, מכשף האלים, הוא לחש מנטרה והחנית זינקה לעבר לאקשמאנא נקבה את חזהו ויצאה מהצד השני. לאקשמאנא קרס וצחוקו של ראואנא רעם עד השמים. "אני אתן לך להתאבל על הורג בני" אמר ראואנה וחזר לעירו.
ראמא כרע ליד לאקשמאנא "הו, אחי, איך אתה יכול להשאירני לבד בעולם, קודם ממלכתי, אחר כך סיטה ועכשיו אתה. זה אבדן קשה מנשוא. איך אוכל לחיות בלעדיך?" הקופים והדובים הצטופפו סביבם בוכיים. "האנומאן, איפה האנומאן?" הפר ג'ומבאואן את השקט. האנומאן התייצב מולו. "יש עשב אחד שיכול להציל את לאקשמאנא. הוא רחוק מכאן מעבר להרים ולימים במקום בו ההשמש זורחת ועליך להביאו לפני שקרן אור ראשונה תפגע בבניין הגבוה של לאנקה. הבא את הסאנג'יבאני האנומאן, אתה תקוותנו היחידה"
האנומאן טס כחץ מקשת והגיע אל ההר המדובר אך לא מצא את העשב, על כן עקר את הר ממקומו והביא את כולו והניחו על חופה של לאנקה. מיד מצא ג'מבאואן את העשב ורקח ממנו שיקוי ומרחו על לאקשמאנא. לאקשמאנא התעורר. ראמא הביט באחיו מאושר. "נמאס לי מהמלחמה הזו, מחר אתייצב מול ראואנא, אהרוג אותו ואשיב את אשתי"
למחרת שלח אינדרה, מלך האלים את מרכבתו נהוגה במאטאלי כדי שזו תיקח את ראמא לשדה הקרב. המרכבה הנהוגה על ידי מטאלי אפשרה לראמא לתקוף את ראואנה מכל הכיוונים.
אלים מביטים בנעשה
האלים התקבצו בשמיים כדי לראות את שני היריבם נלחמים בנשקים שלא נראו לפני. חלק מהם לא נוסו מעולם או היו גרסאות בטא, אז חלקם נשברו או נפלו לאוקיאנוס. על כל נשק ששלף ראמא שלף ראואנה אחד נגדי ועל כל נשק ששלף ראואנה הוציא ראמא תגובה ראויה. "השתמש בחץ של בראהאמא!" צעק מטאלי, "זה הזמן!" ראמא שלף את החץ שנתן לו אגאסטיא ונועד לשימוש בודד. החץ הכיל את הרוח בזנבו, את השמש והירח בחודו, את הארץ בגופו ואת כח יום הדין במעופו. ראמא דרך את קשתו, עצר את נשימתו ושיחרר את החץ ביודעו שהוא נושא את מותו של ראואנה. החץ חתך באויר וכל היצורים החיים בשלושת העולמות רעדו מקולו. החץ חדר את חזהו של ראואנה וניקב את ליבו. בצעקה גדולה נפל מלך הראקשאסא ארצה על כל עשרת ראשיו. גשם של פרחים נפל מהשמיים על המנצחים כשראקשאסים בורחים חזרה לעירם והקופים מקפצים בשמחה. נשותיו של ראואנה יצאו מהעיר לבכות על לכתו של בעלם.
"בוא נכתיר את ויבהישאנא לממלך לאנקה ותנו לאנשיו לקים הלוויה מלכותית לראואנה"

ראמאיאנה - חלק רביעי – לאנקה - תוך כדי קריאה


האנומאן הסתובב בעיר, היו בה מגדלים גבוהים יותר מהרים, וחומות היו עבות יותר מגזעי עצים עתיקים. אור אדום זהוב בקע מחלונות הבניינים. שדי ראקשאסא היו בכל מקום, השדים הגברים היו רחבי כתפיים, שריריים, ארוכי ידיים ויציבי רגליים. הם נשאו אלות ומצ'טות ושריון על גבם. האנומאן הבחין גם בראקשאסית אחת שצעדה בבטחון למרות הרחובות הצרים והחשוכים. תוך זמן קצר הגיע האנומאן למרכז העיר שם שכן ארמונו של ראואנא. הארמון היה מוקף בראקשאסים חמושים אבל לקופיף קטן בגודל של חתול לא הייתה בעיה להשתחל פנימה. הוא טיפס לקומה העליונה, היא הייתה המפוארת ביותר. הכל היה ראוותני מזהב ומכסף, ממשי ומאבנים יקרות, והשולחנות היו עמוסים כל טוב. רוח קרירה נשבה בארמון והאנומאן צטמרר. הוא עבר מהארמון להרמון ותהה אם סיטה תמצֵא שם. אך כל הנשים שם ישנו שנת ישרות ואין מצב שסיטה נמצאת שם. הוא צדק.
סיטה הייתה כלואה בין קבוצת עצי אשוקא, האנומאן טיפס על אחד העצים, נזהר שלא לשבור ענפים ולהקים רעש. הוא הבחין באישה עצובה מתייפחת מוקפת בראקשאסיות פגומות כל אחת בדרכה. האנומאן השליך את הטבעת שראמא נתן לו לרגליה של סיטה לפני שהתגלה בפניה. היא נבהלה והתייפחה עוד יותר כשהבחינה בטבעת של בעלה. ואז קוף התקרב אליה, הוא קד והציג את עצמו.
"אל תדאגי גברת, שמי האנומאן ואני שליחו של ראמא. אני פה כדי לבשר לך שראמא יבוא בקרוב לשחרר אותך, סמכי עלי, הוא שלח איתי את הטבעת הזו כדי שתדעי שאני הוא האנומאן ולא מתחזה. אני אשוב עתה לראמא ואדווח לו שאת בריאה ושלימה"
"או.." ייבבה סיטה והחלה לחפור לקוף "רק מלשמוע את שמו אני מתרגשת. תגיד את שמו שוב כדי שארגיש שימחה לרגע. איפה ראמא אהובי? איך הוא נטש אותי כאן? האם הוא בסדר? למה הוא לא הציל אותי כבר? למה הוא מבזבז זמן? מה כבר יש לו לעשות? איפה הוא מבלה"
האנומאן הפסיק את החפירות וסיפר לה על הברית ועל צבא הקופים הכי מוסרי בעולם, ואיך עכשיו כשהם יודעים איפה היא הם יכבשו את לאנקה יצילו אותה ויהרגו את ראואנא.
"צבא של קופים?" צעקה סיטה "אתה רציני?" פניה נפלו. "חודשים אני פה וזה מה שהוא הצליח לארגן? צבא של קופים?" עם איזה דביל התחתנתי יָא רַאבִּי, סיננה לעצמה.
"גבירתי הרגע קיפצתי קילומטרים רבים עד למרכז האוקיאנוס כדי למצוא אותך, זה אינו הגודל הטבעי שלי, פשוט קצת קר פה.. יש עוד קופים כמוני שיכולים לשנות צורתם כמו הראקשאסים, אנחנו לוחמים גדולים אל תראי אותנו ככה. אני רק הסייר המקדים בשביל איסוף מודיעין".
"הישאר עוד קצת, האנומאן" התבכיינה סיטה ואחזה בידו של הקופיף "משעמם לי ואין לי למי לחפור"
"אני חייב לאסוף מידע על העיר, אבל אבקר אותך שוב לפני שאלך"
"קח את הסיכה הזו ותן אותה לראמא כדי שידע שאמת דיברת, זה גם יזכיר לו כמה זמן אני מחכה פה בחושך, לבד"
האנומן קד וצירף את כפות ידו כאות כבוד וגם כדי להשתחרר מאחיזתה של סיטה ומהחפירות ועף משם.
הוא החליט שהדרך הטובה ביותר למצוא את ראואנא זה אם השומרים ייקחו אותו אליו, אז הוא חזר לממדי הקוף הגדולים שלו והחל להתפרע. הוא חרב את גן המלך וצעק "אני האנומאן בנו של הרוח, שליחו של ראמא, היזהר ראקשאסא סופך קרוב!" הוא קיפץ על חומות עיר והפיל מגדל שמירה. שדי ראקשאסא רדפו אחריו מתרוצצים אחרי הקוף המקפץ.
"מלך, מלך, יש קוף ענק בעיר והוא הורס הכל, הוא הפיל מגדל שמירה וחרב לך את הגינה!"
ראואנה הפנה בזעם את עשרת ראשיו ועשרים עניו רשפו אש.
"קוף? קוף! קוף הורס לי את העיר ומה אתם? חמורים? שתיתם משהו? עישנתם משהו? שלחו את הצבא לתפוס אותו והפסיקו לגרבץ!"
באחת, כמאה קינקארות – כח העילית של הראקשאסא הסתערו על הקוף שהפיל אותם בזנבו וכיסח להם ת'צורה. ראואנא התעצבן עוד יותר וצעק כל כך חזק שחומות לאנקה רעדו. הוא שלח את בנו אקשא אל הקוף. האנומאן השליך אותו ואת כרכרתו מעבר אל חומות העיר וניפצם על הסלעים למרגלותיה. האנומאן המשיך להרוס את העיר כמו קינג קונג.
ראואנא קרא לבנו בכורו מג'האנאדא שנודע כאינדראג'יט שכן, פעם אחת הביס את אינדרה מלך האלים בקרב.
"לך בני, נקום את מות אחיך! והרוג את הקוף המגוחך הזה."
אינדראג'יט החל לרדוף אחרי האנומאן בכרכרתו אך זה המשיך לגדול ועמד באוויר תופס בידיו את כל החיצים שאינדראג'יט משגר לעברו, קופץ, מדלג וחומק מכל כלי נשק שנורה אליו. אינדראג'יט הבין עם מי יש לו עסק ושלף את נשק יום הדין של בראהמא כנגד הקוף. האנומן נפל ארצה חסר תחושה כלוא בתוך קורים בלתי נראים חזקים מחבלים. האנומאן הבין מה קורה ונתן לראקשאסא לקחת אותו בלי התנגדות.
"עלי לכבד את בראהמא הסבא של האלים, אני יודע שזה נשקו שלו" אמר האנומאן לעצמו.
התוכנית הצליחה וההאנומן הובל לראואנה וזה ישב מולו עם עשרת ראשיו עטויים כתרים משובצים אבנים יקרות, עשרים אזניו מקושטות בעגילים נוצצים והוא עצמו גדול כהר יושב על כיסא זהב וכולו מקושט ומנוצנץ.
"מי אתה ומי שלחח אותך?" פנה ראואנה אל הקוף בשקט.
"אני האנומאן בנו של הרוח, נשלחתי על ידי ראמא להגיד לך שסוף הראקשאסים קרוב. היהירות שלך הבטיחה את מותך והשמדת עמך. סיטה האישה שחטפת בטיפשותך היא לא אישה רגילה. ראמא יבוא להציל אותה ולהרוג אותך. התכונן למותך".
"ראמא? בן תמותה? יהרוג אותי? יציל את סיטה? אתה היהיר בין שנינו קופיפון. מי אתה שתדבר אלי ככה? הרגו אותו! אני לא רוצה לראות אותו יותר".
"חכה ראואנה" אמר קול מקצה החדר, היה זה אחיו הצעיר של ראואנה, ויבהישאנא שהיה שמאלן יפה נפש. "אתה לא יכול להרוג את השליח לפי חוקי הדהארמא של המלכים. או שתכלא אותו או שתשלח אותו חזרה עם תשובה, חוק זה חוק".
"מה יש לי לעשות עם קוף בכלא?" צחק ראואנא. "טוב, טוב, אבל מגיע לו עונש על כל הבאלאגאן שעשה ועל שהרג את הבן שלי. שרפו את זנבו!"
חייליו של ראואנה עשו טקס אש מהזנב של האנומאן וליפפו אותו ביוטה, טבלו בסולר, הבעירו אותו וצעדו איתו ברחבי העיר. "כך יעשה לקוף אשר המלך שורף את זנבו" מיותר לציין שהזנב של האנומאן לא נשרף כי הוא חסין לאש! אז האנומאן השתחרר והחל מצית אש בעזרת אבוקת זנבו ברחבי העיר ובתמיכה של אביו הרוח, האש התפשטה והחלה לשרוף את כל לאנקה. לאנקה בערה.
ראקשאסים החלו רצים לאוקיאנוס עם נשיהם וטפם כדי להצילם מן האש. הו אז נזכר האנומאן בסיטה. "מה עשיתי? אם האש תגיע לסיטה, ראמא וסוגריבה לא יסלחו לי, אני אתפרסם כשוטה גמור בכל שלושת העולמות.
כלאה של סיטה בין העצים נותר קריר וירוק והשומרים היו עסוקים בשריפה. האנומאן הגיע אליה ושאל "איך הכל נשרף ורק  כלאך נשאר קריר וירוק?
"זהו הכח של האמונה שלי והאהבה שלי לראמא" ענתה סיטה, לך האנומאן והבא את ראמא לכאן, נמאס לי כבר!"
האנומאן גדל שוב למימדי הענק שלו הטיח זנבו בקרקע ועף משם. הוא הגיע לחוף מוצאו וסיפר לקופים ולדובים את אשר קרה. "בואו נשוב לקישקינדרא, יש לנו מלחמה לארגן" אמר והם החלו לצעוד חזרה.
עדר הקופים הגיע לעיר בהתרגשות גדולה. ראמא וסוגריבה קיבלו את פניהם והאנומן הגיש לראמא את הסיכה של סיטה, תזכורת שהיא מחכה לו בוכייה מתחת לעץ בלאנקה. הוא גם סיפר להם מה קרה בבירת הראקשאסא לאנקה ואחרי קבלת הפנים הם כינסו את הקופים הגנראלים נאלא, נילא, סושנא, וגאדארשי ואנגאדא כדי לתכנן את המתקפה.

פסל בכניסה לתיאטרון המסורתי בבנגקוק
הזאנומאן העמיס את ראמא על כתפיו ואנגאדא את לאקשמאנא וצבא הקופים והדובים החל לצעוד בסדר מופתי מרוכז במטרה עד שהגיעו אל האוקיאנוס.
"מה עכשיו" שאל ראמא, "איך צבא של קופים ודובים חוצה את אוקיאנוס?"
"נאלא ונילא הם בניו  של וישמאקארמא – ארכיטקט האלים" אמר סוגריבה "הם ייבנו גשר מפה ועד לאנקה. אבל אנחנו צריכים שיתוף פעולה של האוקיאנוס, הוא צריך להבטיח שהגלים והזרמים לא יפריעו לבניה, אחרת לא נוכל לבנות משהו שיחזיק מעמד".
ראמא החל יורה חיצים בלי הפסקה לעבר האוקיאנוס עד שעלה אל המים מהאוקיאנוס ופנה אליו "ראמא הפסק, אתה פוגע בכל היצורים החיים במים. אני אעזור לך להציל את אשתך סיטה, ראה, כבר הרגעתי את האוקיאנוס והוא שקט כמו בריכת לוטוס" ראמא הודה לו והניח את קשתו. נאלא ונילא החלו לעבוד וכל הצבא הצטרף למלאכה.
הם בנו את הגשר בשירה וריקודים, סנטימטר אחר סנטימטר, אבן אחר אבן. האוקיאנוס היה שקט כמו מראה ובמהרה הגשר היה מוכן וצבא הקופים והדובים צעד לחופי לאנקה.
מסיכה של האנומאן במוזיאון בבנגקוק
בינתיים בבירת הראקשאסא החיים המשיכו כרגיל. לא הטריד אותם צבא של קופים ודובים לחופם. יום אחד ראואנה נזכר בסיטה והחליט לבקרה. הוא ניגש אליה מוקף בכמה מיועציו ונשותיו, סיטה הסיתה את מבטה ממנו.
"למה אינך מביטה בי סיטה? תני לי לראות את זיו פניך"
"איני יכולה לסבול רשעות כזו, לך מפה"
"איך את לא רוצה אותי? אני עשיר וחזק ולא דביל כמו בעלך שמסתובב כמו קבצן ביער, הוא לעולם לא יהיה מלך. תהיי אשתי וביחד נבלע את מנעמי העולם!"
"אני מעדיפה מאה שנים ביער עם ראמא מאשר שעה איתך בארמון שלך, ראמא יגיע להציל אותי ויימחץ אותך ואת הצבא שלך כמו שפיל מוחץ נמלה!"
"יא ראבי, איזו מעצבנת, הייתי נחמד איתך עד עכשיו אבל יש לך חודש להתמסר לי או שאגיש אותך לראקשאסיות לארוחת בוקר, ברור!"
הראקשאסיות שהיו איתו החלו למשש את איכות הבשר חוץ מאיזו שמאלנית צמחונית בוגדת בשם טריג'אטא שאמרה "עזבו אותה, יש לה מספיק בעיות גם ככה, ובשר זה רצח!" הראקשאסיות כפכפו אותה והמשיכו.
ראואנה כינס את מועצת המלחמה שלו בארמון. הראשון לדבר היה סבו מאליאואן, רקשאסא זקן וחכם שהעריץ את ראואנה. "בני" אמר הסב, "לאנקה בסכנה, צבא הקופים והדובים חונה בחופינו מובל על ידי ראמא ולאקשמאנא האמיצים, עלינו להתכונן למלחמה".
צבא של קופים ודובים? איך הם יכולים עלינו, נלחמנו בדברים חזקים מהם. מה יש להם? אבנים? חיצים? מקלות? איך אני יכול להעליב לוחמים ולשלוח אותם להילחם בחיות יער?"
"קופיף פרץ את החומות והעלה אותם באש" הוסיף ויבהישאנא "אלה לא קופים ואנשים רגילים, הם נושאים עמם את כח אלים. ראמא לא ינוח עד שיציל את אשתו. תן לו אותה או שהעיר שלנו על כל תושביה תושמד. מה שאני אומר הוא לטובתך, לטובת שבט הראקשאסא, תחזיר את סיטה לראמא!"
"איני צריך את עצתך ויבהישאנא" צעק ראואנה, "מלכתי יופי גם בלי עצותיך, אני לא צריך שמאלני חמוץ ובוגד בממלכתי שמעביר עלי ביקורת גם אם הוא אחי, לך לעזה ועוף לי מהעיניים!" (ביבי זה אתה? ד.ה.מ).
ויבהישאנא יצא מהעיר והלך ישר לחוף בו התמקמו הקופים ודובים, הבוגד!
"אני ויבישאנא אחיו של ראואנה, באתי להצטרף לראמא, קחו אותי אליו.

סוף חלק רביעי.
חלק חמישי - המלחמה

ראמאיאנה - חלק שלישי – ממלכת הקופים - תוך כדי קריאה


לאקשמאנא הרים את ראמא מהעפר והבטיח לו שהם ימצאו את סיטה ויחזירו אותה, ראמא הרגיע את נשימתו ואת מחשבותיו וברך את היער. הוא ברך את העצים, הפרחים, בעלי החיים ופנה אליהם בבקשה שיראו לו מה קרה לסיטה בהיעדרו. הוא פקח את עיניו ואמר ללוקשמאנא "קדימה! מכאן, אני משוכנע שזו הדרך".
הם החלו לצעוד בין ההפרחים המעוכים והענפים השבורים עד ששמעו גניחות מאחורי אחד השיחים. היה זה הנשר הגדול ג'אטאיו.
"ג'אטאיו ידיד אבי, מי עשה לך את זה?" שאל ראמא.
הנשר הגדול גסס מולם, הוא דימם וחרחר.
"ניסיתי לעצור כרכרה מעופפת עם אישה בצרה, אך כשלתי. אלו רגעי האחרונים, מצטער שאתם רואים אותי ככה"
"זו הייתה אשתי, אנא אמור לי מי חטף אותה? ולאן?"
נראה לי שהיה זה ראואנה מלך הראקשאסא, הוא היחיד שיש לו כרכרה כזו ויכול לרכוב ככה. אני מקווה שזה יעזור לך למצוא אותה".
הנשר הגדול מת והנסיכים קברו אותו כיאה לנשר גדול.
הם לא הספיקו להתקדם יותר מדי ואז עלה רקשאסא מכוער במיוחד (נראה לי שראקשאסא זה בעצם שד בהודית ד.ה.מ) הוא היה חסר ראש ופיו ממוקם במרכז כרסו הענקית, רגליו היו כגזעי עצים וכל אחת מזרועותיו נמשכה לאורך קילומטר.
"מי אתם? ולאן אתם הולכים? אלוהי היער שלחו לי טייק אווי! אני אוכל אתכם!"
ראמא ולאקשמאנא הכניעו את השד והוא נפל על ברכיו.
"אנחנו נסיכים, בן של.. אח של.. דוד של.. אשתי.. נחטפה.. ראואנה.. ואני לא מפחד ממך!"
"או, חיכיתי לך" אמר השד. "שמי הוא קאבאנדהא, לא תמיד הייתי כזה נורא, שירפו את הגוף הזה ואספר לכם מה שאתם רוצים לדעת"
הנסיכים שרפו את השד ומתוך האש העזה יצא קאבאנדהא בצורתו המקורית.
"אני יודע שאתם בעקבות אשתך שנחטפה על ידי ראואנה, אבל לא תוכלו לו לבדכם, אתם צריכים בן ברית. לכו והתחברו עם סוגריבה. הוא המלך הגולה של הקופים של קישקינדהא, הוא בן הברית שאתם צריכים"
"ואיפה נוכל למצוא אותו?" שאלו הנסיכים.
"לכו מערבה, בקצה היער נמצא אגם פמפה המלא ציפורים ופרחי לוטוס, ממזרח לאגם מתנשא הר רישיאמוקא. הוא שם עם אנשיו "כרתו איתו ברית" סיכם קאבאנדהא ונעלם בין צמרות העצים.
ראמה ולאקשמאנא נכנסו לממלכת הקופים חמושים כלוחמים אך לבושים כנזירים. סוגריבה, מנהיג 
הקופים שלח את האנומאן לבדוק מי הם ומה הם רוצים, "מעולם לא ראינו אנשים מוזרים כאלה פה".
דמותו של האנומאן בארמון המלך, בנגקוק
מהיר יותר מהמחשבה נעמד האנומאן מול ראמא ולאקשמאנא, קד קידה ואמר "אני האנומן בנו של הרוח, האדון שלי ואני חיים פה בהרי רישיאמוקה. מי אתם ומה מביא אתכם לקישקינדהא ארץ הקופים?"
"אני ראמא.. בן של.. אח של.. דוד של.. אשתי נחטפה.. ראקשאסא.. עזרה.. האם נוכל לדבר עם אדונך?"
האנומאן העמיס את השניים על כתפיו וקיפץ היישר אל אדונו וערך היכרות ביניהם.
"נשלחתי אליך סוגריבה" התחיל ראמא, "נאמר לי שאתה יכול לעזור לי להחזיר את אשתי שנחטפה על ידי מלך הראקשאסא, האם תעזור לי? האם תהיה לי בן ברית?"
"שלום לך נסיך, ישמצב שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני"
"מה שתבקש" ענה ראמא.
"טוב, תשמע, תראה, אחי היה מלך הקופים ואז הגיע איזה ראקשאסא שקרא עליו תיגר, הם נלחמו אחד בשני ימים ארוכים ממקום למקום, מהר לעמק, מאגם לנחל, ואני עקבתי אחריהם כי רציתי לראות אולי אוכל לסייע לאחי. לבסוף הם נכנסו למערה ולא יצאו ממנה מספר ימים, עד ששמעתי גניחה חזקה ונהר דם החל זורם מהמערה. נבהלתי, הייתי בטוח שהראקשאסא הרג את אחי ודמו הוא שזורם לרגליי. בלי להסס חסמתי את המערה בסלע גדול כדי שהראקשאסא לא יבוא לפגוע בעמי ומיהרתי לממלכה לספר את הסיפור. הוכתרתי למלך תחת אחי אבל לאחר זמן מה הוא הצליח להשתחרר וחזר והאשים אותי שגנבתי את ממלכתו (בנזיד ראקשאסא, ד.ה.מ) ושאני אח צעיר שלא יכול למלוך כל עוד הוא חי, אז הוא לקח את אשתי ממני והגלה אותי מהממלכה. אני רוצה שתהרוג אותו כדי שאוכל לקבל את ממלכתי בחזרה!"
(לי כל הסיפור נשמע קצת פישי כמו שאומרים ד.ה.מ)
ראמא השיב "האש היא עדה שנהיה בעלי ברית לנצח!"
"אבל" הקשה הקוף, "אחי וָאלי הוא לוחם חזק איך אדע שאתה לוחם שווה לו? אחרי הכל הוא הבן של אינדרה – מלך האלים!"
ראמא שלף חץ וירה אותו לעבר העצים. החץ חורר שבעה עצים לפני שחזר ונתפס בידו של ראמא.
"טוֹ-אוֹב!" אמר הקוף, "עשינו עסק!"
"סבבה, קרא לאחיך לקרב מחר אני אסתתר מאחורי העצים ואמצא זמן טוב להרוג אותו כשתריבו ביניכם"
סוגריבה הגיע לשערי קישקינדהא וקרא לאחיו לקרב.
"קופיפון טיפש, נראה לך שאתה יכול לנצח אותי?" צעק ואלי.
"היהירות שלך תהרוג אותך" השיב סוגריבה, והם החלו לריב. מקפצים, מרביצים, צועקים, אגרופים, בעיטות, משיכות, נשיכות ומה לא. ראמא עמד מאחורי העצים אך לא עשה דבר עד שסוגריבה נפצע וברח.
"בְּרַח!" צעק ואלי, "ברח! אתה לא כוחות מולי!"
"איזה יופי של חבר אתה ראמא" צעק סוגריבה, "איפה היית? כמט מתתי פה!"
"לא הצלחתי לזהות מי הוא מי, אתם שניכם כל כך דומים!"
"אז מה נעשה?" ייבב הקופיף.
"אני אגיד לך, מחר תקרא לאחיך לקרב שוב, ולאקשמאנא ישים עליך שרשרת פרחים. כך אדע לבדיל בינך לבן אחיך"
למחרת שוב קרא סוגריבה לאחיו ושוב הם נלחמו וכאשר וָאלי הפיל את סוגריבה לרצפה, ירה בו ראמא חץ בגבו. הוא נפל מטה כשסוגריבה מעליו.
"מה זה?" התבכיין וָאלי המלך הקופים. "מי ירה חץ בגבי כשאני נלחם באחר? זה לא הוגן!"
ראמא הגיח מאחורי העצים "אני ראמא, בן של.. אח של.. דוד של.. הרגתי אותך בגלל מה שעשית לאחיך. לקחת את אשתו והגלת אותו מהממלכה. הוא צעיר ממך היית צריך להתייחס אליו כמו בנך, המעשים שלך הביאו עליך מוות".
"אבל ראמא" ייבב מלך הקופים, "שמעתי שאתה תמיד עושה את הדבר הנכון לפי חוקי הדהארמה. אך יכולת לירות לי בגב? כשנלחמתי באחי? אני בטוח שזה פסול!
"אתה קופיפון, מה אתה מבין בדהארמה? מה אתה יודע מה נכון או לא נכון? מה אתה מטיל בי ספק בכלל? לי ולאחיך יש ברית וכל אויב שלו הוא גם אויב שלי" (איזו ערימת שיט כדי להצדיק את מעשי הגיבור, נשמע שהשתן עלה לו לראש ד.ה.מ).
"טוב אתה כנראה צודק, זה הגורל שלי, אך בבקשה סוגריבה דאג לאשתי ולבני יחידי והפוך אותו למלך אחריך"
וָאלי מת וראמא דרש לעשות לו הלווית מלכים (כנראה הוא הרגיש שהוא לא היה בסדר ד.ה.מ). וגם דרש מסוגריבה לעמוד בהבטחתו לדאוג לאשתו של ואלי וגם לבנו שימלוך אחריו (כמו במאפיה ד.ה.מ)
"טוב" סיכם סוגריבה, "העונה הגשומה מתחילה, יענו החורף מגיע, נתחיל בחיפושים מיד בתום הגשמים.
ראמא ולאקשמאנא מתוך הצגה בתיאטרון קוהן, בנגקוק
ראמא ולאקשמאנא ציפו בקוצר רוח לבוא האביב. כל דבר הזכיר לראמא את סיטה, כל טיפת גשם, כל ברק וכל רעם, כל מטוס שטס בשמיים, נחליאלי אחרי ההגשם.. החורף נמשך נצח אבל בסוף גם הוא הגיע לקיצו והאביב בא.
סוגריבה כינס את הקופים, אלפים מהם מכל הצבעים והסוגים והמינים, להקות על גבי להקות וקרא לעברם "תודה שבאתם קופים נאמנים יש לנו משימה מיוחדת לבצע, משימה שתשאיר סימן ומשמעות לנצח! האם אתם איתי? מי לקוֹפַי אֵלַי!"
סוגריבה סיפר להם את הסיפור על ראמא, בן של.. אח של.. דוד של..ראקשאסא.. אשתו.. חטיפה.. ואנחנו נראה לו מהזה!" הקופים היו באקסטאזה וסוגריבה המשיך. "הבטחתי לו שנמצא את אשתו וביחד עם חברינו הדובים נקים צבא מפואר שטרם נראה כמותו! הצבא המוסרי ביותר באסיה! נלחם בשדי הראקשאסא! נביס אותם! נחזיר את אשתו של ראמא!" הקופים נטרפו מזה. "כעת אני אשלח חילות חלוץ לארבע רוחות שמים ויש לכם חודש למצוא את סיטה או שאל תטרחו לחזור!"
ראמא התעודד ממראה צבא הקופים והדובים ופניו נאורו.
סוגריבה העריך שראואנא לקח את סיטה דרומה אז למשימה זו הוא ציוות את האנומאן ושם בראשה את אנגאדא, בנו של אחיו המת וָאלי וגם את הדב החכם ג'מבאוָאן וציווה על האנומאן לשמור על אנגאדא ולעזור לו.
האנומאן ביקש את ברכתו של ראמא וזה נתן לו אותה וגם את טבעתו כדי שייתן אותה לסיטה והיא תדע שהאנומאן הוא שליחו של ראמא. כמו כן ראמא איחל לקופיף בהצלחה בהמשך דרכו.
מסעם של הקופים והדובים החל. הם עברו את האזורים המוכרים להם והמשיכו הלאה לאזורים שרק שמעו עליהם בסיפורים ואז הלאה לאזורים שלא שמעו עליהם מעולם אפילו לא באגדות. הם הגיעו ליער עבות, עם עצים כל כך גדולים שחסמו את קרני השמש מלחדור בעדם, דבר מאכל לא גדל ביער שחור זה והם לא הצליחו למצוא לא פירות ולא שורשים. הקופים היו על סף ייאוש, הם רעבו והתגעגעו והתחילו להתבכיין "אנחנו לא יכולים לחזור כי סוגריבה יהרוג אותנו, ואין לנו כח להמשיך, למה הסכמנו לזה, אנגאדא תעשה משהו, אתה האחראי! עזור לנו!" אנגאדא פנה להאנומאן והאנומאן אמר "אל תדאגו חברים, אני רואה שקצת אור מתחיל לחדור בין הצמרות, איננו רחוקים מקצה היער, אל תתייאשו לי עכשיו, מה אתם? קופים או תרנגולות?"
הקופים המשיכו בחוסר חשק מופגן ולהפתעתם היער הידלדל, עציו נמכו ואור חדר מבין הענפים אבל בקצהו של היער הם מצאו את עצמם לחופו של אוקיאנוס סוער וגועש.
הקופים נרעשו, הם מעולם לא ראו אוקיאנוס והם חשבו שהגלים העולים ויורדים הם מפלצות ים. חבורת הקופים לא נראתה עוד כצבא שיצא לקרב  אלא אסופה של פרטים אבודים וכושלים. הקופים החליטו כל אחד לעצמו, לשכב על החול ולהמתין למוות שייקח אותם. לא היה דבר שאנגאדא או האנומאן יכלו לעשות כי גם הם הופתעו מעצמתו של האוקיאנוס.
לא רחוק משם צפה במתרחש נשר אחד בלי כנפיים, הי זה סמפאטי, אחיו הגדול של ג'אנטאיו. כנפיו נשרפו כאשר עף יום אחד עם אחיו גבוהה יותר מאי פעם וג'אנטאיו הצעיר החליט שהוא רוצה להקיף את השמש (מי אמר דדלוס ואיקרוס?) סמפאטי המבוגר יותר עף גבוה יותר כדי להציל את אחיו הפוחז ואמנם אחיו ניצל אך כנפיו של סמפאטי נשרפו. מאז הוא ניזון רק מחרקים וזוחלים בסביבתו הקרובה והנה זימנו לו האלים חבורת קופים גוססים על חוף האוקיאנוס, רק ללכת ולנקר. בטח האלים אוהבים אותי, חשב לעצמו בעודו צועד לעבר הארוחה המשתזפת על החוף. הקופים הבחינו בו והחלו צורחים ובורחים, הם לא באמת חיכו למוות שיגיע ועכשיו הם נבהלו כשהוא בא.
ג'אמבאואן הדב החכם ניגש אל הציפור, מסתבר שהם מכירים מזמן, ונזף בסמפאטי שלא יפחיד את הקופים כי הם במשימה מהאלים! הוא נתן לו קצת אוכל וסיפר לו על מות אחיו כשניסה לשחרר את סיטה מראואנה.
"ראיתי באמת את הכרכרה שלו עוברת פה, הם טסו ללאנקה, ואכן שמעתי צעקות של אישה, אבל בלי כנפיים אין לי הרבה מה לעשות. לאנקה נמצאת במרכז האוקיאנוס ודי קשה להגיע לשם, אתה יודע"
הקופים נרגעו, התקבצו מסביב לנשר המקורקע והתחילו להתחרות מי יכול לקפץ יותר רחוק על המים עד שהשתיק אותם ג'אמבאואן "האנומאן הוא החזק מכולם" אמר ופנה להאנומאן "אתה בנו של אל הרוח וָאיוּ, והוא הבטיח לאמך שתהיה מהיר וחזק כמו אל הרוח עצמו. כשהיית תינוק בשנתך, אמך השאירה אותך לבדך. אתה התעוררת רעב וחשבת שהשמש היא תפוח ענק וצהוב וזינקת לעברה. רָאהוּ האחראי על ליקוי השמש הבחין בך ורץ לאינדרה להתלונן שמישהו מתכוון לאכול את השמש ואינדרה הרי הבטיח לרָאהוּ שרק הוא יכול לאכול מהשמש. אינדרה ירה בך ברק שהפיל אותך ארצה ושבר את לסתך. וָאיוּ אביך תעצבן שאינדרה פגע בך, התחבא המערה והפסיק להשיב רוח. כולם סבלו מזה, גם אנשים וגם האלים, ולבסוף פנו האנשים והאלים לבראהמא הסבא של העולם, נפלו לרגליו והתחננו שידבר עם וָאיוּ אביך. בראהמא הציע לאביך לתת לך כוחות כדי שתהייה מייטי-קוף, הקוף החזק ביקום. בראהמא אחז אותך והבריא אותך ושאר האלים הצטרפו וכל אחד נתן לך מתנה משלו, נשקים קסומים, כח עצום, חכמה, אומץ, חסינות לאש ולמים. זה הזמן להשתמש בכל אלה, זנק למרכז האוקיאנוס, מצא את לאנקה, עשה זאת עכשיו!
האנומאן נעור, נעמד והחל מתנפח, חזהו גדל, שריריו התנפחו, זנבו נפנף באויר. הוא שאג וקיפץ באחת לגבעה הצופה על האוקיאנוס הטיח זנבו בקרקע ועף כמו ברק ונעלם באופק.
"חכו לי שאחזור!" הספיק לומר לפני שנעלם.
הוא עף מעל האוקיאנוס ומסביב לירח ומעל ליבשות אחרות וידע שכאשר יגיע ליעדו ידע מה לעשות, עליו רק למצוא את האי במרכז האוקיאנוס. הוא עף גבוה מכל קוף אחר שאי פעם חי, הוא נעזר באביו שנתן לו רוח גבית. לפתע עלתה ראקשאסי ענקית מתוך האוקיאנוס. אני סוראסא, נכנסת לפי, קוף! זו מתנה שקיבלתי מהאלים כדי שלא ארעב"
"אני במשימה מראמא" צעק האנומן. "תני לי להמשיך ללאנקה ואכנס לפיך בדרך חזרה".
"לא, אני רעבה עכשיו".
האנומאן נכנס לפיה והפך עצמו ליתוש קטן ומי ריחף החוצה. "הנה סוראאסא, נכנסתי לפיך וכך כיבדתי את רצון האלים, אבל עכשיו יצאתי ואני אזוז, יאללה ביי"
הראקשאסי נותרה רעבה בפה פעור ובלי קוף בבטן.
ואז לבסוף הבחין האנומאן באי רחוק כהה, כתם המנקד את האוקיאנוס. הוא נחת על האי בסתר, צימק עצמו לחתול והחל לצעוד בחסות הירח הלבן הין הצללים לתוך ארמונו של ראואנה מלך הראקשאסה.

סוף חלק שלישי.

ראמאיאנה - חלק שני - היער - תוך כדי קריאה

..חלק ראשון - איודיה
ראמא, אשתו סיטה ואחיו לאקשמאנא המשיכו את מסעם ביער. גוהה מלך הנישהאדאס קיבל את פניהם, נתן להם פירות ומים וכרית עלים להניח עליה את הראש והציע להם את עזרתו. ראמא ביקש ממנו שילמד אותם את רזי ההשרדות ביער אבל אין הם זקוקים לעזרה כי הוא אמור להתבודד במעבה היער ולא לבלות.
בינתיים באיודיה הכל האפיר, השמיים, החיים וגם באהאראטא. בוקר אחד הקיץ באהאראטה משנתו והחליט, הולכים להחזיר את ראמא לאיודיה. אחיו אמר לו שצריך לכנס את המועצה אז הוא ענה "תביא את המועצה איתנו כי אין לי זמן או ראש לזיוני שכל."
אספו את הכל היועצים והחכמים והנשים ומי שאפשר ויצאו לדרך להחזיר את המלך!
בינתיים ביער...
לאקשמאנא היה דרוך מאי פעם והיה נחוש להגן על אחיו ועל אישתו. לפתע פתאום המולה החלה להיווצר במקום השקט והשלווה של היער, החיות החלו לזוז, משהו גדול נכנס ליער. לאקשמאנא נלחץ, טיפס על עץ גבוה, העץ הכי חזק ביער וראה את אחיו בהאראטא נכנס ליער עם המון גדול. הוא מיהר לראמא.
"ראמא, ראמא, הכן את קשתך וחיצייך, אחינו בהאראטא מגיע עם צבא גדול להרוג אותך" אבל ראמא עצר אותו, "הוא אחינו, הוא לעולם לא יפגע בנו" (בניגוד לאיזה עם מסוים עם היסטוריית מלחמות אחים כל שני וחמישי, ד.ה.מ).
ראמא יצא לקבל את פני אחיו כשראהו אחיו דמעות חנקו את גרונו "ראמא, ראמא, אתה חייב לחזור למלוך באיודיה" ראמא התכוון לענות אבל אז הבחין באמו לובשת לבן ובכל המשלחת לובשי הלבן. "אמא, אמא מה קרה?" שאל ראמא. "אביך מת"
ראמא צנח לאדמה באחת, פניו הבהירות כהו והוא פרץ בבכי. כולם בכו איתו, אחיו והיועצים והמכובדים והנשים והציפורים והסוסים.
"אבינו מת" באהראטא אמר "אינך צריך להתנזר ביער בוא הביתה ומלוך"
"איני יכול, עכשיו כשאבינו מת אין מי שיתיר את גלותי, אני חייב למלא את בקשתו. אני סומך עליך שתמלוך באיודיה, יש לך לב טוב, אני מאחל לך בהצלחה בהמשך דרכך"
"אני חב לאזרחים להנהיג אותם אבל לא אחבוש את הכתר ולא אמלוך מהארמון עד שתחזור לקחת את מקומך. כדי להבטיח זאת תן לי את סנדליך, אקח אותם איתי כאות לזה שאנו מחכים לך"
הם נפרדו וראמא היחף, אשתו ואחיו המשיכו לצ'יטראקוטא, התמקמו שם והחלו לחיות חיי יער שלוים עד שסיטא החלה לחפור שוב. "ראמא, יש לנו כל מה שאנחנו צריכים, כל כך שקט פה, לא ברור לי למה אתה מתעקש להחזיק עדין בכלי נשק. למה אנחנו צריכים אותם, הם תופשים לי מקום בבקתה ואני כל הזמן נתקלת בשריון ונופלת, בקיצור, תעיף ת'דברים המלוכלכים שלך מהבקתה שלי"
ראמא מסביר לה שהוא צריך את כלי הנשק כדי להגן על חלשים ממנו ושזה כל מה שהוא הביא וגם לו יש חלק בבקתה הזו ושתפסיק להשתלט. אחרי השיחה הם נפגשו במקרה עם הנזיר אגאסטיא שציפה לבואם (הסתירה במקור ד.ה.מ) הנזיר נתן לו עוד קשת מעוטרת בתכשיטים ואשפת חיצים בלתי נגמרת (מי אמר בדיחת המחסנית של גולני? ד.ה.מ) וגם חרב נוצצת, והשביע אותו להשתמש בהם רק כנגד אויביו. ראמא נשבע והיה מאושר. ואז הזכיר לו הנזיר שזו לא נחשבת התבודדות אם יש אנשים מסביב ושימשיך פנימה ליער. אז הם המשיכו עוד פנימה אל תוך היער.
בדרך הם נתקלו ביצור מפחיד לבוש עור מדמם של חיה והרגו אותו, זה הלחיץ אותם וגם העובדה שהם צריכים לדאוג לנסיכה העדינה במקום להתבודד, אז הם בנו בקתה במקום גבוה שישמש כתצפית והיו עסוקים בצחצוח כלי הנשק עד שסיטה התחילה לחפור שוב, איך צריך להתנהג בבקתה, ואיך לסדר את הערימות עלים אחרי שהם קמים מהשינה, ולהרים את ההקרש כשהם משתינים על עץ!
בזמן החפירות צפתה בהם שורפאנאקהא, שהיא סוג של תום-בוי שחיה ביער ועושה מה שבא לה. היא בהתה בשריריו של ראמא, ובפניו המושלמות ובגוף המושלם שלו ואז קפצה מולם עם השיער המלוכלך שלה, הציפורניים הארוכות והצהובות שלה והבטן הרופסת שלה ואמרה לראמא: "זה היער שלי, אני עושה מה שאני רוצה ואני רוצה אותך!"
"אבל אני נשוי"
"לא מעניין אותי מי אתה ומה אתה, אני רוצה אותך"
"אי אפשר, אבל הי, אחי לקשאמאנא פנוי את יכולה לקחת אותו"
"תפסיק עם השטויות" צעק לאקשמאנא.
שורפאנאקהא התעקשה "אני רוצה אותך, אני מאוהבת בך, בוא נברח יחד!"
"לא" ענה ראמא ואז היא זינקה על הנסיכה העדינה סיטה וכמעט בלעה אותה, סיטה בתגובה התעלפה.
"מהר לאקשמאנא חתוך את אפה ואזניה" צעק ראמא.
"אני אהרוג אותה" השיב לוקשמאנא.
"לא, היא אישה"
לאקשמאנא חתך את אפה ואזנייה והיא ברחה מדממת בצעקות אל היער.
שורפאנאקהא תהתה ביער מכוסה בדם עד שהגיעה אל אחיה קהארא ולצבא הראקשאסא שלו והתחילה לבכות לו. שני גברים ביער שטוענים שהם נסיכים של איודיה ועוד בחורה עשו לי את זה, לך לנקום את שעשו לי, הצל את כבודי וכבוד המשפחה!
קהארא שלח ארבעה עשר מטובי לוחמיו מזויינים מכף רגל ועד ראש לנקום אבל ראמא ולוקשמאנא כסחו אותם. אז הוא שלח צבא שלם של ארבעה עשר אלף לוחמי ראקשאסא. כשהצבא החל לצעוד ענן בצורת קוף המטיר מים מזוהמים על הלוחמים אבל זה לא הזיז להם, הם צעדו כדי להשמיד את נסיך איודיה.
ראמא שלף את נשק האלים וכשהבחין בצבא הראקשאסא הוא הניד את מיתר קשת שהייתה שייכת בעבר לוישנו והצליל שלה חתך בעולם מפיל ראקשאסאנים לכל עבר. ראשי חץ טבולים בשמש נורו מקשתו מלהטים באש את צבא הראקשאסנים משאירים ארבע עשרה אלף גופות חרוכות ומנוקבות על אדמת היער. אפילו האלים באו לצפות בקרב ההירואי מריעים מהשמיים לראמא וממטירים עליו פרחים.
שורפאנאקהא צווחה מזעם כשראתה את אחיה שכובים מתים ביחד עם כל צבאם. היא אספה את כל כוחותיה ועפה ללאנקא שנשלטה על ידי אחיה ראואנה. ראואנה לא היה ראקשאסא רגיל, הוא היה הראקשאסא הטוב ביותר. היו לו עשרה ראשים ועשרים ידיים, והוא היה מוסיקאי מחונן. הוא הקריב רבה קורבנות לאלים אז הם נתנו לו המון משאלות שעשו אותו חזק מאוד. הוא שלט בלאנקא כמו שאידרה שלטה בגן עדן. וחוץ מזה גם הייתה לו כרכרה מעופפת שיכלה להגיע לכל מקום. אבל הוא היה יהיר ואנחנו יודעים מה קורה לשחצנים בסוף..
בקיצור אחותו התחילה לחמם אותו, תראה מה עשו לי, איך אתה יכול לשבת ככה ולא לעשות כלום כשפוגעים באחותך, בטח יש מישהו בעולם שלא מפחד ממך והוא מרשה לעצמו לפגוע באחותך ככה.. ראואנה התחיל להתעצבן מהניג'וסים של אחותו ושאל "נו, מי עשה לך את זה?"
"ראמא, הוא הרג את שלושת אחינו וצבא של ארבעה עשר אלף ראקשאסאנים, לבד הוא עשה את זה!"
"מי זה הראמא הזה ומי הוא חושב שהוא?"
"הוא נסיך איודיה והוא בגלות ביער יחד עם אחיו שחתך לי את הפנים. אבל אתה צריך לראות את האישה שלו, סיטה. איזו יפה היא, האישה הכי יפה בעולם!"
ראואנה התעורר "העור שלה בצבע זהב, הפנים שלה רכות ועדינות, אשה כזו צריכה להיות שלך, אם תהרוג אותם היא תהיה שלך!"
דמותו של ראואנה במוזיאון Rattanakosin Exhibition Hall בבנגקוק
ראואנה לא יכול לסבול שיש משהו יפה והוא לא יכול להיות שלו. הוא חשב על הארמון מלא הנשים שלו משלוש העולמות, בנות האלוהים, אבל תמיד יש מקום לעוד אחת.
בקיצור לקח את הכרכרה ועף לדוד שלו. הדוד שלו קיבל את פניו הציע לו מים ושטף את רגליו. "תקשיב דוד, אני דואג לך אז אתה צריך לעשות כל מה שאני רוצה, אין לך ברירה. תהפוך את עצמך לצבי זהוב ותמשוך את ראמא למעבה היער בזמן שאני חוטף את אשתו, אם צריך אני אהרוג אותו ואת אחיו אבל בינתיים אין צורך להתעסק עם שני בני אנוש חלושים". הדוד שלו ניסה לשכנע אותו שירד מזה ושהאלים לצדו של ראמא ושייתן להם לחיות בשקט, יש לו מספיק נשים מה הוא צריך עוד אחת?
"יה פחדן, עלה לכרכרה!"
סיטה הייתה הראשונה שהבחינה בצבי הזהוב וישר קראה לראמא "איזה  צבי יפה, אני רוצה אותו, זה יעשה אותי מאושרת"
"כמובן סיטה אשתי, אני אביא לך אותו"
"עזוב ראמא" התערב לוקשמאנא "זה טריק של הראקשאסא, אין דבר כזה צבי זהוב, הם יכולים לשנות צורה ולהפוך למה שהם רוצים כדי להפיל אותך בפח"
"אל תתערב לוקשמאנא" צעקה סיטה "זה לא עניינך"
"די לוקשמאנא, אשתי רוצה צבי, אני אביא לה צבי, הישארו כאן, תכף אשוב"
לוקשמאנא נלחץ וציווה על סיטה להיכנס לבקתה והכין את חרבו. לפתע נשמע קול קורא אליהם מהיער, סיטה נבהלה "זה ראמא, הוא בסכנה, לך לעזור לו"
"זה לא ראמא, אלה הראקשאסא, זה טריק שלהם"
"אתה אומר שאני לא מזהה את הקול של בעלי? אתה רוצה שהוא ימות? לך תציל אותו!" לוקשמאנא ניסה להתווכח אבל סיטה בכתה וצרחה ונשבר לו אז הוא אמר לה שתישאר בבקתה ולא תצא ממנה בשום מצב.
ארמון המלך בבנגקוק, החלק הימני הוא הציבורי, המרכזי הוא הארמון ומתחם החיים והשמאלי הוא הרמון הנשים, לאף אחד אסור להיכנס. מעניין למה...
כמובן שהיא לא שמעה לו ואז הגיע זקן חביב שביקש קצת מים, היא קראה לו להתקרב אבל לא היה לו כח אז היא יצאה אליו. אופס..
באותו הרגע קרע ראואנה את תחפושתו באמצעות עשרים ידיו, חטף את סיטה וקיפץ איתה אל כרכרתו. סיטה בכתה וצרחה אך לשווא. חיות היער עקבו אחריה וגם הנשר הגדול ג'אטאיו אך כל אלה לא עזרו.
באותה עת ביער לאקשמאנא מצא את ראמא ומתחתיו ראקשאסא מחורר בחץ. הצבי הפך חזרה לראקשאסא, לאקשמאנא צדק אבל באגדות כמו בכביש חשוב להיות חכם ולא צודק, מה לעשות. הוא השאיר את סיטה לבד, לא שזה היה עוזר אם הוא היה נשאר.

ראמאיאנה - חלק ראשון איודיה - תוך כדי קריאה

אחרי שביליתי את יום אתמול במקדשים ולא הבנתי יותר מדי החלטתי לצאת באודיסאה משלי אחרי הראמאיאנה. הראמאיאנה היא הסיפור המיתולוגי הבסיסי ויש גרסאות כמספר תתי הקהילות ההינדיות באסיה (למה זה מוכר לי?)
ציור קיר בארמון המלך - בנגקוק
הגעתי לחנות ספרים ענקית באנגלית בסיאם פארגון שזה קניון ע-נ-ק ומצאתי שני ספרים, אחד מפורט ונאמן למקור העתיק ובאורך שבע מאות עמודים של אנגלית צפופה למתקדמים, והשני מאה חמישים עמודים בכתב גדול וקריא עם ציורים. נחשו במי בחרתי?
יאללה סדר בעדר, נתחיל עם הפרק הראשון, אני כותב אחרי כל פרק אז יהיה פוסט לפרק. קניתי בשביל זה מקלדת בלוטות' פריקה וטוש פרמננט לבן.
פרק ראשון – איודיה
כמו בכל האגדות יש לנו מלך דאשאראט'ה שמולך על איודיה והוא נפלא ומושלם והמלך הכי טוב בעולם. אוכלים טוב, שותים טוב וחיים בשלום עם כולם. למלך המושלם היו שלוש נשים מושלמות, קאושליה, סומיטרה וקאיקאי. אבל מה? לא היו לו ילדים (מאיפה *זה* מוכר לי?)
המלך כינס מועצה שחשבה ומצאה שאין להם מושג וצריך לזמן נזיר גאון חכם מתבודד וסגפן מהיער בשם רישיאשרינגא ובטח לו תהיה תשובה. רישיאשרינגא הגיע, עשה מה שעשה וכולן נכנסו להריון.
קאושליה ילדה את ראמא ראשונה, קאיקאי ילדה את בהאראטא שנייה וסומיטה ילדה את לאקשמאנא ושאטרוג'נא. הנסיכים גדלו וכמובן שראמא היה המוצלח מכולם. אבל אז חזר הנזיר החכם הסגפן רישיאשרינגא וביקש מהמלך שראמא יבוא איתו אל היער כדי להילחם ביאקאשיני טאטאקא המרשעת, כי היא והבנים שלה מפריעים לו בטקסי ההתבודדות והשלווה שלו והוא לא יכול להטיל עליהם קללה כי זה יוציא אותו מהשלווה שלו וכל הסגפנות וההתנזרות שלו ירדו לטמיון ולכן הוא צריך שראמא יהרוג אותה.
המלך נבהל והתנגד, הוא הציע לבוא בעצמו עם הצבאות שלו במקום ראמא. אבל רישיאשרינגא סירב והטיח בו שכל המלכים אותו הדבר. ראמא שמע את הדברים ואמר לנזיר שמילה זו מילה והוא יבוא איתו אל היער ביחד עם אחיו לאקשמאנא.
הנזיר רישיאשרינגא ביצע את טקסיו והיי הופ הגיחו יאקאשיני טאטאקא המרשעת ובניה והפריעו לו. בחץ אחד הוריד ראמא את שני בניה והעיף אותם אלפי קילומטרים משם היישר אל אוקיאנוס. אבל את יאקאשיני בגלל שהיא אישה הוא רק ניטרל בלי להרוג כי הוא לא הורג נשים.
בתמורה הנזיר לימד את ראמא ולאקשמאנא להתרכז ולנתב את האנרגיות שלהם ואז לקח אותם למיטהילה שבא שולט המלך ג'אנאקא. הייתה שם קשת ענקית שאף אחד לא יכול להרים (מאיפה זה מוכר) וראמא הרים אותה ושבר אותה לשניים, וכך הוא זכה להתחתן עם בת המלך. המלך כל כך התרגש שנתן את כל בנותיו שיתחתנו עם אחיו של ראמא. חתונה מרובעת!
כולם הגיעו לאיודיה והיתה שמחה גדולה.
הזמן עובר והילדים נשואים ומסודרים והמלך מחליט שהוא עייף והגיע הזמן לפרוש ולהעביר את המלוכה לבנו בכורו ראמא. כל הממלכה געשה ושמחה והחלה בהכנות להכתרתו של ראמא האהוב. כולם פרט לאחת, מאנטארא העוזרת האישית של קאיקאי. היא באה אל קאיקאי והתחילה ללכלך על ראמא ועל אמו.
"איך זה יכול להיות, את האישה האהובה על המלך והבן שלך הוא לא היורש? אחרי ההכתרה את תהיי כלום, לא תהיי מלכה יותר, הבן שלך לא יהיה שווה כלום, יידחקו אותו הצידה,כשראמא יהיה מלך קאושלאיה תהיה האשה החזקה בממלכה ואת תצטרכי לבקש ממנה טובות.."
בקיצור חיממה אותה עד שקאיקאי נלחצה ולא ידעה מה לעשות.
"אל תדאגי" אמרה מאנטארא "יש לנו כמה טריקים בשרוול, יש לך כח על דאשאראתא הוא אוהב אותך, הוא הבטיח לך שתי משאלות – זה הזמן לנצל אותן. תורידי את איפור, תקרעי את הבגדים, תפזרי את השיער, לכי לחדר הכעסים תישכבי על הרצפה, קראי לדאשאראתא ותגידי לו שאם הוא לא עושה את מה שאת רוצה את לא תדברי איתו יותר בחיים"
המלך בא בריצה להתחנן אל אשתו האהובה, קוצי מוצי פוצי... לא עזר כלום. "שלח את ראמא ליער לארבע-עשרה שנה ותכתיר את בהאראטא למלך תחתיו!"
המלך לא ידע מאיפה זה נחת עליו, הוא התחנן, בלי ראמא אני אבוד! אבל כלום לא עזר. "נתת לי שתי בקשות כאשר הצלתי את חייך כשהיינו צעירים ועכשיו אני רוצה אותן!"
קאיקאי ציוותה על ראמא להתייצב מיד, המלך נכנע לאשתו (כי תמיד הם נכנעים לאשה כל המלכים האלה בכל ההאגדות) וקאיקאי ציוותה על ראמא לצאת לגלות ליער למשך ארבע-עשרה שנה.
ראמא הסכים מיד בלי להתווכח כי הוא שליו ורגוע ויש לו פאסון (וכמו כל הגיבורים הטובים הוא תמים וקצת אהבל [מי אמר ג'ון סנואו?{משחקי הכס חוזרים ביחד איתי}]) המלך לא ההפסיק לבכות כי הוא הבין שאין לו מילה יותר והוא די סיים את תפקידו, וראמא הלך לבשר לאמא שלו שהוא לא הולך להיות מלך, במקום זה הוא הולך להתבודד ביער ארבע-עשרה שנה, לאכול פירות ושורשים, לחשוב איך להיות אדם טוב יותר ואיך לעשות את העולם טוב יותר, ובכלל שזה עדיף כי בארמון הוא לא יוכל להתבודד, בטח לא בתור מלך (נו, כמו כל הגיבורים, צנוע, עניו, אידיאליסט, סוציאליסט, תמים וקצת אהבל).
האמא של ראמא לא קיבלה את זה כל כך טוב כמוהו והחליטה לפנות לפאסיב אגרסיב הישן והטוב
"איך אתה עושה לי את זה? כל החיים חיכיתי שהבן שלי יהיה מלך. סבלתי השפלות כי המלך לא אהב אותי כמו את הנשים האחרות והכל בשבילך, ועכשיו אתה מוותר. למה אתה עושה לי את זה? לא הייתי אמא טובה?" + לתלוש שיערות ולהכות על החזה סטייל.
הוא עונה לה משהו כמו "אמא תרגעי, זה ייעוד שלי, המשימה שלי. אני צריך להגשים את הבקשה של אבי (עוד מוטיב חוזר, להגשים הרצון של ההורים אף פעם לא של עצמך).
אחר כך הוא הולך לספר לאחיו לאקשמאנא, אחיו מזהה מיד שקאיקאי מאחורי כל זה ושהאח שלו תמים מדי ושאין ברירה הוא צריך לקחת את החרב ולהיפטר מקאיקאי. אבל ראמא עוצר אותו ואומר לו שזה הייעוד שלו והוא חייב לקיים את מצוות אביו. לאקשאמנא מבין עם מי יש לו עסק ומחליט להצטרף אל ראמא אל היער, אחרי הכל מה יש לו לעשות בממלכה שקאיקאי שולטת בה.
עכשיו ראמא צריך להודיע לאשתו שהיא לא תהיה מלכה, ובמקום זה הוא הולך ליער ומשאיר אותה עם חמתה ארבע-עשרה שנה בזמן שהוא מתבודד עם אחיו ביער. סיטא אשתו קולטת את המצב ומודיעה לו שהוא לא הולך בלעדיה לשומקום ובטח לא משאיר אותה בארמון עם אמא שלו.
ראמא סיטא ולאקשאמנא עוזבים את ממלכת קוסלה, כשהם רחוקים מספיק המלך קורס ומת. קאיקאי שולחת לקרוא לבנה מהממלכה שלה, וכשהוא מגיע הוא מבין במה האמא שלו והאף הארוך והנדחף שלה סיבכו אותו. הוא שולח לחפש את אחיו ראמא כדי שישוב למלוך על קוסלה אך לשווא.
סוף חלק ראשון.
אני מחכה במיוחד לחלק עם הקופים!

ביקור אצל דנה

קבענו וביטלנו ודחינו כי טנגו הכלב של דנה היה חולה מאוד, ובסוף החלטנו שנפגש בכל זאת. ובאותו בוקר שהחלטנו להיפגש טנגו הורדם. טנגו הוא הכלב של דנה והילד של דנה וגם השותף שלה לגידול חתולים. בתמונה פה מתחת טנגו והחתולה 'צפע' שטנגו אימץ בעצמו וגידל אותה מאז שמצא אותה. היא מרשה רק לו ללקק אותה ובאה אליו כל הזמן ומתכרבלת בתוכו.
טנגו וצפע
אז אחרי זה הכי חשוב שדנה לימדה אותי לשתות ג'ין וטוניק. ואחרי שלמדתי קניתי ג'ין Beefeater וגם כוסות לג'ין וכמו בן טוניק, ודנה קנתה לי מודד שוט/צ'ייסר של ברמנים (כי אני טירון בג'ין).
מדף ג'ינים

הקרח שנשאר אחרי הג'ין וטוניק
הבית של דנה הוא בכלל לא בישראל הוא בממלכה המאוחדת. והמלכה שולטת בו ושאלוהים ינצור אותה!