תוויות

ייאושים

הקטע הבא כולל ייאוש רב, ועל כן, אופטימיסטים למיניהם ונשים בהריון מתבקשים לעבור לפוסט הבא. תודה.

ייאוש ראשון

להפגנה הראשונה שלי הגעתי במקרה. הייתי ב'צופים' בכיתה ט'. ה'פעולה' הסתיימה, ומישהו אמר שיש משהו בכיכר צה"ל. המיליטריסטיות של המשפט הזה היא לא הגזמה שלי, לכיכר המרכזית בקרית שמונה קוראים כיכר צה"ל על שם צבא ההגנה לישראל, לרחוב הראשי שדרות תל-חי על שם טרומפלדור וחבריו, לבתי הספר היסודיים שלמדתי בהם קראו 'המגינים' ו'המצודות', יש גם צומת גיבור וצומת 'המצודות' וגם רחוב האצ"ל ו'ששת הימים' ו'עולי הגרדום'. ולמפגשים ב'צופים' קוראים 'פעולות'.
אבל בחזרה להפגנה הראשונה שלי. ירדנו לכיכר צה"ל. זו הייתה עצרת בחירות של יצחק רבין. רבין דיבר על תקווה ועל רמת הגולן ועל אנשים. אני לא זוכר כל כך את מה שהוא אמר אבל לקהל הגיעה חבורה של גברים גדולים וצעקניים עם דגלים צהובים ואגרוף, אנשי כהנא חי. כהנא כבר מת אבל זה לא הפריע להם לצעוק על יצחק רבין. השנה הייתה 1992 ובוועידת מדריד אחרי מלחמת המפרץ השתתפה ממשלת הליכוד, ואפילו לא דברו על שלום או עם ערפאת. אבל גם זה לא הפריע להם לצעוק על יצחק רבין. יצחק רבין החזיר להם שהצעקות שלהם לא יעזרו ולמרות הצעקות שלהם יהיה פה טוב.

לא הכל היה טוב, אני זוכר רצף של צהריי שישי שבאופן קבוע הופרעו במטח קטיושות. אני זוכר ריצה למקלטים בבית הספר, וסיום מוקדם של יום הלימודים. הסיבה שאני זוכר את זה היא בגלל מבחן במתימטיקה שאמור היה להתקיים ביום שישי בשתיים עשרה ובמשך חודש התחלנו את המבחן והוא הופסק בחסות החיזבאללה. אני זוכר באותה שנה את יצחק רבין עולה בהפתעה על הבמה המרכזית של יום העצמאות בקרית שמונה, ומבטיח שצה"ל עושה הכל כדי שגם בקרית שמונה יוכלו לחגוג עצמאות. ואני זוכר מבצע 'דין וחשבון' בקיץ, והרבה אופטימיות אחרי, פעם מבצעים צבאיים היו מביאים אחריהם פרץ של אופטימיות.

לא אהבתי את כל מה שרבין עשה, לא שהוא נפגש עם ערפאת ולא שדיברו על ירידה מרמת הגולן, פחדתי מכל זה, פחדתי שההרים שסובבים אותי ומגינים עלי יהפכו מאיימים, והאמנתי לכל התחזיות הקודרות של השמדת ישראל שהיו מסביב. כשחיים בצילו של צבא אז כל נהיה צבאי, והכל נבחן בעין צבאית. אני זוכר כילד יותר שיירות של טנקים שעוברות בשדרות תל-חי הן כביש תשעים, ויותר תצוגות ראווה של צה"ל בימי עצמאות מאשר סרטים שראיתי בקולנוע, או הצגות בבית הספר.

לוקח לי הרבה זמן לעכל שינויים.

הסכם השלום עם ירדן קרה כשהייתי במסע י"ב לאילת, על הר שמשקיף על הערבה, זה התחיל במטוס חיל האויר הירדני שעבר לידינו והמשיך בשרשרת של מטוסים שנחתו בנמל התעופה של עקבה ואילת, ובאמצע הערבה הצחיחה התגבש לו כתם לבן. אם הייתי בבית כנראה הייתי צופה בהסכם בטלוויזיה, אבל הצעידה על ההרים שמעל מקום חתימת הסכם השלום עם ירדן בזמן שהוא קורה, הייתה משמעותית יותר. הרגשנו שאנחנו שותפים למשהו חדש.
כשרבין נרצח עבדתי במשמרת לילה בסיידר הגליל. עדיין אפשר לקנות סיידר הגליל, אבל הוא כבר לא מיוצר בגליל יותר. זו הייתה המשמרת האחרונה שלי כי התפוחים נגמרו. אי אפשר לעשות סיידר אם אין תפוחים. ישבתי עם טרנזיסטור קטן ואוזניות והקשבתי לקובי מידן בגלי צה"ל מנסה לנתח מה ייקרה אם.
אם הרוצח הוא ערבי,
אם זה פיגוע,
אם רבין ייחיה,
אם רבין ימות,
אם
ואם..
ואם....
עבדתי באיזור הפתוח והלילה גרם להרי הגליל להיראות גבוהים יותר וכהים יותר והיה שקט מסביב. היה שקט גם כל השבוע שאחרי. כלום לא קרה, רק ייאוש.


ייאוש שני 

כשהשתחררתי מצה"ל התפקדתי למפלגת העבודה. השנה הייתה 1999 והעולם היה חופשי ומאושר. חגיגות שנות ה-2000 היו בפתח וגם באג 2000 וגם בחירות ישירות לראשות הממשלה בין ביבי לברק. כולנו הפסדנו בבחירות האלה, העבודה הפסידה, הליכוד הפסיד, הדמוקרטיה הפסידה, חכמת ההמונים הייתה אמורה לעבוד פה, וההמונים אמרו שהם לא רוצים להחליט אז בפתק אחד הם שמו ימין ופתק שני הם שמו שמאל. פה אמורה להגיע הבדיחה עם היהודי שיש לו תמיד שתי דעות לפחות, אני לא זוכר איך היא הולכת בדיוק, אבל מה זה משנה.

מכל ההבטחות של ברק נשארה רק נסיגה מלבנון ושנה וחצי של מפח נפש וייאוש. מזל שזה נגמר. אחריו בא אריק, אריק שרון. האיש שלא יכל להיות שר בטחון, אבל נהיה ראש ממשלה והוכיח לנו שוב, בפעם השנייה, שהזקנים שהקימו את המדינה יודעים הרבה יותר טוב מה אנחנו צריכים מאשר הצעירים האימבצילים שמנהלים אותה.

ייאוש שלישי

זה לקח לי הרבה זמן לקבל את שרון, אני חושב שלרובנו, אבל בבחירות השניות שלו הוא כבר הפך מלך ישראל. אני זוכר, בתור פעיל במפלגת העבודה בקרית שמונה, בעיקר שממה ושיממון. כולם הצביעו שרון. כולם רצו שנכנס בערבים ונראה להם מה זה. אז שרון נכנס בהם, ויצא מעזה.
יום יבוא ונגלה שהשב"כ לא רק רצח את רבין הוא גם זה שהכניס את אריק שרון לתרדמת. סוף ייאוש שלישי.

ייאוש רביעי

במלחמת לבנון השנייה עבדתי בצוות של ערוץ 10 ששידר מהגג של הספרייה במכללת תל-חי. המלחמה התחילה באושר גדול, כמו כל מלחמה שהולכים לנצח בה. ונגמרה במפח נפש. אין לי כח לכתוב על זה, עשיתי על זה סרט.

ייאושים זה כמו שוק החופשי, ככל שיש מהם יותר כך הם שווים פחות.


ייאוש אחרון ודי

למהפכה הגעתי מיואש, אבל היה בה איזה רגע שנהייתי קצת אופטימי. זה לא היה ב100,000, ולא ב 300,000 ולא ב 400,000. זה היה די בהתחלה. כשזה הרגיש שהכל הולך להשתנות, אבל אז זה הפך ממהפכה למחאה, והוציאו את הפוליטיקה החוצה כדי שהיא לא תפריע לאחדות, ואחרי שהפוליטיקה יצאה נשארו השיחות, והדיבורים והטיפול הפסיכולוגי בשיחות קבוצתיות. וכולם הוציאו את כל מה שהם שמרו בבטן כל השנים, ונרגעו.
ועכשיו?
עכשיו זו מחאת פנאי.
אם יש לך פנאי, תבוא,
נדבר על זה,
נצייר איזה שלט,
תביא ת'ילדים,
נשיר איזה שיר.
נעשן סיגריה.
נעשה איזה לייק,
החיים יפים.
איפה אתם בחגים?


אני לא חושב שזה הסוף, זה רק אמצע ספטמבר.