תוויות

לא שם זין

"אין כמו שחור-לבן. בצבע השחור הוא בסך הכל צבע. הוא לא מהווה יסוד דרמטי כמו בשחור-לבן" רפי לוין - גיבור ספרו של דן בן-אמוץ "לא שם זין".

שבוע בבית חולים צפת עם אבא שלי, שגעו אותנו לגמרי. כמות האבחנות הרפואיות שקיבלנו בשבוע הייתה כל כך גדולה שביום שישי כששיחררו אותנו מ"חוסר עניין לציבור" היינו די מופתעים. בקיצור חוץ מלהפחיד אותנו מכל מיני טיפולים שלא היה בהם כל צורך, הם לא עשו כלום.

אני בזמן הזה קראתי את "לא שם זין". אני לא מתכוון לכתוב ביקורת ספרותית, רק לתהות איך לא קראתי דן בן-אמוץ בגיל 17.  בצבא קראתי ספר של בן-אמוץ שנקרא "יופי של מלחמה". מישהו תלש את העמודים האחרונים של הספר, ובעמוד האחרון שנשאר מחק את שתי השורות האחרונות. הספר נגמר מעולה גם בלי הדפים האחרונים, אבל מישהו שקרא את הספר לפני ממש התעצבן על הסוף הנוסף.

קורט וונגוט בשמונת חוקי הכתיבה לו מהספר "קופסאת הטבק מבגומבו" כותב בחוק מספר 8 "תן לקוראים שלך כמה שיותר אינפורמציה מוקדם ככל האפשר. עזוב אותך ממתח. לקוראים צריכה להיות הבנה מלאה של מה שקורה איפה ומתי כך שבמידה וג'וקים יאכלו את העמודים האחרונים של הספר הם יוכלו להשלים את הסיפור בעצמם".

הסוף החסר של "יופי של מלחמה" הטריד אותי.  הייתי מבלה את היציאות הביתה בחיפוש אחריו בחנויות ספרים משומשים. המחשבה שלסופר היה סוף אחר שמישהו צינזר לי לא נתנה לי מנוח. בהתגלגלות של הגדוד שלי בין בסיסי אימון לקווים, הגעתי לירושלים. נכנסתי לחנות לספרים משומשים ברחוב יפו קצת אחרי התחנה המרכזית ושאלתי את המוכר, הוא שלח אותי לקומה העליונה לחפש. הוא טען שהקומה מסודרת בערך לפי האלפבית.

אחרי כמה סיבובים בקומה העליונה שהתקרה שלה ליטפה לי את הראש, ומתחת למדפים עמוסים בספרים מתפרקים הבחנתי בסלסילת פלסטיק עם פתק קטן "דן בן-אמוץ". משכתי את הסלסילה והתחלתי לנבור.

ישבתי על הרצפה בקומה השנייה וקראתי את הסוף של הספר. איך התעצבנתי על דן בן-אמוץ באותו הרגע. כל המאמצים שלי בשביל הסוף הזה ?

לא קראתי ספר של דן בן-אמוץ מאז ועד השבוע הזה בבית החולים. היום לא הייתי מתעצבן על הסוף ההוא, הייתי צוחק. וב"לא שם זין", צחקתי ובכיתי והצטערתי שלא קראתי אותו לפני. אבל עכשיו קראתי אותו. אם מישהו רוצה להשאיל אותו, אז סיימתי והוא על המדף בבית.

"השתקפויות בשחור לבן" בית חולים רבקה זיו בצפת 2011