תוויות

בקבר השחור של נאצר

כתבתי פה לא מזמן על כל הפעמים שקראו לי נאצי בצבא. עד שקראו לי ככה, חשבתי שזה הדבר הכי נוראי שיכלו אנשים לקרוא לי, אבל אחרי כל מחסום מחשבתי עומד מחסום מחשבתי אחר.
פעם, כשהייתי קטן, בתקופה שהיית אומר "נאצר" למישהו, והוא היה יודע שזה נשיא מצריים ושהוא צורר גדול כמו המן או היטלר לפחות, קיללנו אנשים אחרת.
כשהייתי אי שם בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, מטומטם היה הדבר הכי נורא שידעתי להגיד. ואם ילד אחד, סתם ילד, היה בא ואומר לי שאני אקבר בקבר השחור של נאצר, הייתי חוזר הביתה בוכה.
אחרי זה הקללות הפכו קצת יותר גראפיות, אבל אני לא חושב שהבנתי אותן. היה את ה"תקפוץ לי". איזה ילד בכיתה ב' או ג' או ז' הבין שהכוונה היא לקפיצות מונוטוניות על איבר מין גברי נוקשה ? אבל כולם היו משתמשים בזה.
אחרי זה בא "חפש מי ינענע אותך", שזה כמו התיאור הגראפי ממקודם רק בעמידה.
אחרי הנענועים הגיעו התיאורים היותר ישירים הכוללים את השורשים מ.צ.ץ וְ- ז.י.ן על נגזרותיהן.
ואחרי אלה הגיעה השירה העברית המודרנית הכוללת את אותם שורשים:

לך,
לך, תמצא
לך, תמצא, מי שיזיין
את האימ-אימ-אימא
שלך
לך,
לך, יא מוצץ

אחרי השירה העברית שעירבה הורים למכביר, הגיעו הערבים.
בהתחלה הערבים זיינו את אמא שלך.
אחר כך הערבים זיינו את אחותך.
אחר כך הערבים זיינו את אבא שלך.
ואז הערבים זיינו אותך,
בתחת.

ואז הגיע השירה העברית הניאו-מודרנית של הדו-קיום

לך,
לך, יא סמולני
לך, יא סמולני מזדיין בתחת עם ערבים
לך, יא סמולני
לך,
לך. כס' ראבאק.

ולמה אני מתעסק עם שירה עברית? ודווקא היום?
כי היום התחילה מלחמת האזרחים שלנו, לא הייתה לנו כזו מאז חורבן בית שני. הסזון היה ממש בדיחה לעומת מלחמת אחים אמיתית. ובכלל כשמתחילים להכניס ערבים לקללות זה אומר שאנחנו בקצה. אז זה התחיל היום עם פואד שאמר שהיה צריך לירות בפורעים כמו שיורים בערבים פורעים, ושר הבטחון ברק קרא לכולם טרוריסטים ומצד שני ביבי אמר שצריך לגדוע כל רוע כאשר הוא מתחיל ואיזה אילן שילוח אחד קרא לביבי ולליברמן "האחים המוסלמים" וזה אומר שכולם יתחילו עכשיו להזדיין בתחת עם ערבים מימין ומשמאל ומקדימה ומאחורה.
 
ואני?
הלוואי עלי ללכת עכשיו להיקבר בקבר השחור של נאצר, עדיף על כל השירה העברית המודרנית שהולכת לפרוץ כל רגע.

החבר אני

פעם כשהייתי בטירונות, בערד, הייתי קונה ספר כל פעם שהייתי יוצא הביתה, בקניון באר-שבע או בתחנה המרכזית בתל-אביב. ועם הספר הייתי מעביר את הנסיעה צפונה בשישי ודרומה בראשון. ה-מ-ו-ן שעות אוטובוס. ככה כל פעם שיצאתי הביתה. הרבה ספרים צברתי בצבא. לאוטובוס היה נהג משל עצמו, ואני הייתי בוהה בנוף ובספר לסירוגין.
בסופשבוע הזה נסעתי לערד, ה-מ-ו-ן זמן עבר מאז הטירונות שלי.
את רוב הדרך עשיתי בטרמפים עם חברים, אבל את הסוף, מפרדס-חנה לקרית-שמונה, נהגתי בעצמי. אי אפשר לקרוא ספר כשנוהגים, אז בדרך דרומה קניתי את החבר אני של פורטיס.
למרות שיש גם ספרון, אני הקשבתי.
פעמיים
ועוד שיר
ועוד חצי
היה נפלא.
אני מת על פורטיס.
ואיך התגעגתי להקשיב לאלבום.
מלא.
עם התחלה,
אמצע
וסוף.
לא סתם פלייליסט של להיטים,
אלא סיפור שלם.
תחי הנפש
פורטיס המלך!

נאצים! נאצים!

הפעם הראשונה שקראו לי נאצי הייתה בחברון. הייתי חייל סדיר במסלול, קו חברון - תל-רומיידה. היינו יוצאים לסיורי לילה בקסבה של חברון. לא היה קורה הרבה בלילה בקסבה, אבל כל פעם ש'בת-שרות-לאומי' מהשכונות היהודיות בתוך חברון הייתה עוזבת, או ש'בת-שרות-לאומי' חדשה הייתה מגיעה, הן היו יוצאות בלילה לקסבה, מרססות גרפיטי על חנויות של ערבים, צורחות ועושות רעש, דופקות על דלתות, ואז חוזרות הבייתה. כל פעם שזה היה קורה היינו צריכים לתפוס אותן.
רחוב בקסבה של ורשה
חייל נאצי צופה על מערת המכפלה

מיותר לציין שחייל עם נשק, קסדה ושכפ"צ קרמי (כזה ירוק ששוקל 12 קילו , לא כזה בצבע קרם, לכל הג'ובניקים שבייניכם) לא יכול לתפוס כלום, וגם אם הוא יכול אסור לו כי הן בחורות, אז כל משחק החתול ועכבר הזה היה נגמר ב"תעצרו" שאנחנו צעקנו ו"נאצים! נאצים!" שהן צעקו, ומדי פעם הרביצו לנו, מכות של בנות, בדרך כלל לשכפ"צ הקרמי.
אושר גדול.
מקומיים שוחטים גמל בגטו של חברון כי אין להם מה לאכול
חיילים נאציים עושים פוזות למצלמה, מערת המכפלה נצבעת בזהב של בוקר ברקע 
 
ביבי היה ראש ממשלה, הסכם חברון עם הפלסטינאים, פינוי צומת הזכוכית, ואנחנו היינו "נאצים! נאצים!".
מלאכים בשמי ברלין

פעם שנייה שאני זוכר שקראו לי נאצי הייתה שנים מאוחר יותר במחסום מילואים בין השטחים לישראל. היינו מעבירים כל מי שנראה יהודי אשכנזי, וכל מי שנראה ערבי או מזרחי היינו שולחים לבדיקה. נכון שזה נשמע כמו סלקציה אבל כולם שיחקו את המשחק, פועלים פלסטינים ובעלי חזות מזרחית, כי הבטחון מעל הכל, במיוחד אם אתה רוצה להגיע בזמן לעבודה. וחוץ מזה אשכנזי לבן, בהיר עיניים ושיער לא הורג אנשים, החיים שלו דבש ממֵילָא, אין לו כל סיבה לרצוח.
 מחסום צהלי על אדמת גרמניה

צהריים אחד הגיע טנדר הסעות נהוג בידי איש בעל חזות מזרחית עם לוחיות זיהוי צהובות. סימנו לו להיכנס לעמדת הבדיקה, והוא ציית. הוא לא תיאר לעצמו אחרת. הטנדר נעצר, הנהג היה ערבי מסתבר, והוא הציג תעודת זהות כחולה.
הבודק לא הבין מה הולך לנחות עליו.
מהטנדר יצאה אישה גוּצה בגיל העמידה שהתחילה לצעוק.
"איזו גזענות! אני ישראלית! אני יהודייה! מה אתם עוצרים אותי! גזענים!" והתחילה להתרוצץ במחסום.
מסתבר שהיא דוקטור למשהו באיזו מכללה למינהל או רב-תחומיות או משהו כזה, הטנדר היה מלא בסטודנטיות שחזרו מטיול בשכם, במחסומים ובכל מיני הפרות זכויות אדם, הסטודנטיות היו עייפות והבודק שלמד באותו מוסד החליט לפלרטט איתן ואמר "אני צריך לבדוק לכן תעודות זהות" כשהגוצה שמעה את זה היא התחילה להשתולל ולצעוק "זה לא חוקי!" היא קיפצה "הוא לא יכול לבקש מכן תעודות זהות!" "אל תתנו לו!" הסטודנטיות שכנראה היה להן מספיק זכויות אדם באותו יום נתנו לו תעודות זהות ואפילו החליפו קצת טלפונים.
הגוצה לא הסתפקה בזה, היא הגיע לחלק הקדמי של המחסום, למקום בו עמדתי עם חבר, והתחילה לצעוק עלינו, "גזענים!" "אפלייה" "זה לא חוקי" ואז זה הגיע, היא לקחה נשימה עמוקה ומנומך קומתה צעקה "נאצים!"
כנראה זה מה שהרגיע אותה לבסוף, כי אחרי זה היא חזרה לטנדר והם נסעו משם.
אם אני זוכר נכון שרון היה ראש ממשלה וחומת ההפרדה כבר עברה לה שם באזור, אני לא זוכר אם זה היה לפני או אחרי ההתנתקות. אבל אנחנו היינו שוב "נאצים!, נאצים!".
נסיון ליצור סדר גרמני במחסום לבנטיני 

היו עוד חילופי נאצות נאציים פה ושם, היודונאצים של פרופ' ישעייהו לייבוביץ' על חיילי צה"ל משמאל, וצלבי קרס נגד פעילי שמאל, ויודנראטים, ופאשיסטים ועוד.. כל פעם שמישהו קצת נפגע הוא שולף את השואה, והוא בטוח שהיא מתבצעת כלפיו.

התחלתי לכתוב על זה בגלל הפוסט הזה, בעיקר בגלל שכולם פה נאצים מאיזשהו צד, או מהאמא או מהאבא, או מהשכן. אבל הבעייה היא שאנחנו נאצים לבנטינים, ובגלל זה הכל פה בערך, המלחמות בערך, הממשלה בערך, האנשים בערך, הרכבות בערך.
אולי אפשר שיהיו פה יותר נאצים גרמניים, כדי שסופסוף יהיה פה משהו מדוייק!

שלג מדוייק מתחיל לרדת בחרמון.
אח, אירופה! אירופה! נאצים! נאצים!

חמורים ביוטיוב


סרט סוף שנה א'.
צולם באישון לילה,
שימו לב שאינכם נרדמים.
ואם כן,
שאלוהים ייקח אתכם.
לילה טוב.

נסיך מחוז הגליל - מדינת הפריפריה - בנאום לאומה!


 אחרי הכרזת מדינת הפריפריה

ואחרי שהנסיך פתח חשבון פייסבוק, וגם אשתו.
אתמול במצעד העם בקרית שמונה, הוא נאם לראשונה בפני הציבור וברך את מושב הכנסת שמתחיל מחר.

אז למה שלא תהיו חברים של הנסיך, יש מצב שיום יבוא והוא יהיה מלך!

רוצח שוקולדה


הסרט הראשון שעשיתי אי פעם, במסגרת תרגיל סאונד בסמסטר הראשון ללימודים (2004?) הרעיון היה להקליט בכל מיני סוגים של מיקרופונים, העלילה קלושה, אך עם זאת, אין ספק שזה התרגיל העלילתי הכי מוצלח שלי :)

בריאן


Brian
Oil on Acrylic on canvas
63 X 45 cm
2011

בריאן
שמן על אקריליק על בד
63 * 45 ס"מ
2011

קיץ על הגג באורך מלא ביוטיוב

סרט דוקומנטרי שעשיתי עם חברים במלחמת לבנון השנייה.
הבלוג של הסרט כאן.

תקציר וקישורים:

בקיץ 2006 מוצא את עצמו צוות שידור של ערוץ 10 על גג המרכז לתקשורת בתל-חי, עם מצלמה נוף ושליחות. המלחמה מסביב לא מרפה והצוות בפיקודו של גבי עמוס נאלץ להתמודד עם דילמות אישיות, משפחתיות ותקשורתיות.
הסרט מתרחש בבניין מרכז התקשורת בתל-חי, במחסן של המרכז, בחדר הבקרה, ובעיקר על הגג ממנו מתבצעים מרבית השידורים, וממנו צופים על כל האזור. הסרט עוקב אחר הגיבור בין נפילות הטילים, תנועת כוחות הצבא מסביב, ולחץ השידורים.

הסרט באורך מלא בתרגום לעברית:

ובתרגום לאנגלית:

עריכה יעל ברוך
צילום רון בן מאיר, דרור מילר
צילומים נוספים גבי עמוס, גלעד שושן, ארז אזולאי
עריכת פס-קול אוהד אוגן
און ליין רון בן מאיר
בימוי דרור מילר
ליווי מקצועי אילן יגודה, שרון ברוק

שתפו ואo אפשר הגיבו ביוטיוב כדי שהוא יטפס למעלה.
תודה.

ייאושים

הקטע הבא כולל ייאוש רב, ועל כן, אופטימיסטים למיניהם ונשים בהריון מתבקשים לעבור לפוסט הבא. תודה.

ייאוש ראשון

להפגנה הראשונה שלי הגעתי במקרה. הייתי ב'צופים' בכיתה ט'. ה'פעולה' הסתיימה, ומישהו אמר שיש משהו בכיכר צה"ל. המיליטריסטיות של המשפט הזה היא לא הגזמה שלי, לכיכר המרכזית בקרית שמונה קוראים כיכר צה"ל על שם צבא ההגנה לישראל, לרחוב הראשי שדרות תל-חי על שם טרומפלדור וחבריו, לבתי הספר היסודיים שלמדתי בהם קראו 'המגינים' ו'המצודות', יש גם צומת גיבור וצומת 'המצודות' וגם רחוב האצ"ל ו'ששת הימים' ו'עולי הגרדום'. ולמפגשים ב'צופים' קוראים 'פעולות'.
אבל בחזרה להפגנה הראשונה שלי. ירדנו לכיכר צה"ל. זו הייתה עצרת בחירות של יצחק רבין. רבין דיבר על תקווה ועל רמת הגולן ועל אנשים. אני לא זוכר כל כך את מה שהוא אמר אבל לקהל הגיעה חבורה של גברים גדולים וצעקניים עם דגלים צהובים ואגרוף, אנשי כהנא חי. כהנא כבר מת אבל זה לא הפריע להם לצעוק על יצחק רבין. השנה הייתה 1992 ובוועידת מדריד אחרי מלחמת המפרץ השתתפה ממשלת הליכוד, ואפילו לא דברו על שלום או עם ערפאת. אבל גם זה לא הפריע להם לצעוק על יצחק רבין. יצחק רבין החזיר להם שהצעקות שלהם לא יעזרו ולמרות הצעקות שלהם יהיה פה טוב.

לא הכל היה טוב, אני זוכר רצף של צהריי שישי שבאופן קבוע הופרעו במטח קטיושות. אני זוכר ריצה למקלטים בבית הספר, וסיום מוקדם של יום הלימודים. הסיבה שאני זוכר את זה היא בגלל מבחן במתימטיקה שאמור היה להתקיים ביום שישי בשתיים עשרה ובמשך חודש התחלנו את המבחן והוא הופסק בחסות החיזבאללה. אני זוכר באותה שנה את יצחק רבין עולה בהפתעה על הבמה המרכזית של יום העצמאות בקרית שמונה, ומבטיח שצה"ל עושה הכל כדי שגם בקרית שמונה יוכלו לחגוג עצמאות. ואני זוכר מבצע 'דין וחשבון' בקיץ, והרבה אופטימיות אחרי, פעם מבצעים צבאיים היו מביאים אחריהם פרץ של אופטימיות.

לא אהבתי את כל מה שרבין עשה, לא שהוא נפגש עם ערפאת ולא שדיברו על ירידה מרמת הגולן, פחדתי מכל זה, פחדתי שההרים שסובבים אותי ומגינים עלי יהפכו מאיימים, והאמנתי לכל התחזיות הקודרות של השמדת ישראל שהיו מסביב. כשחיים בצילו של צבא אז כל נהיה צבאי, והכל נבחן בעין צבאית. אני זוכר כילד יותר שיירות של טנקים שעוברות בשדרות תל-חי הן כביש תשעים, ויותר תצוגות ראווה של צה"ל בימי עצמאות מאשר סרטים שראיתי בקולנוע, או הצגות בבית הספר.

לוקח לי הרבה זמן לעכל שינויים.

הסכם השלום עם ירדן קרה כשהייתי במסע י"ב לאילת, על הר שמשקיף על הערבה, זה התחיל במטוס חיל האויר הירדני שעבר לידינו והמשיך בשרשרת של מטוסים שנחתו בנמל התעופה של עקבה ואילת, ובאמצע הערבה הצחיחה התגבש לו כתם לבן. אם הייתי בבית כנראה הייתי צופה בהסכם בטלוויזיה, אבל הצעידה על ההרים שמעל מקום חתימת הסכם השלום עם ירדן בזמן שהוא קורה, הייתה משמעותית יותר. הרגשנו שאנחנו שותפים למשהו חדש.
כשרבין נרצח עבדתי במשמרת לילה בסיידר הגליל. עדיין אפשר לקנות סיידר הגליל, אבל הוא כבר לא מיוצר בגליל יותר. זו הייתה המשמרת האחרונה שלי כי התפוחים נגמרו. אי אפשר לעשות סיידר אם אין תפוחים. ישבתי עם טרנזיסטור קטן ואוזניות והקשבתי לקובי מידן בגלי צה"ל מנסה לנתח מה ייקרה אם.
אם הרוצח הוא ערבי,
אם זה פיגוע,
אם רבין ייחיה,
אם רבין ימות,
אם
ואם..
ואם....
עבדתי באיזור הפתוח והלילה גרם להרי הגליל להיראות גבוהים יותר וכהים יותר והיה שקט מסביב. היה שקט גם כל השבוע שאחרי. כלום לא קרה, רק ייאוש.


ייאוש שני 

כשהשתחררתי מצה"ל התפקדתי למפלגת העבודה. השנה הייתה 1999 והעולם היה חופשי ומאושר. חגיגות שנות ה-2000 היו בפתח וגם באג 2000 וגם בחירות ישירות לראשות הממשלה בין ביבי לברק. כולנו הפסדנו בבחירות האלה, העבודה הפסידה, הליכוד הפסיד, הדמוקרטיה הפסידה, חכמת ההמונים הייתה אמורה לעבוד פה, וההמונים אמרו שהם לא רוצים להחליט אז בפתק אחד הם שמו ימין ופתק שני הם שמו שמאל. פה אמורה להגיע הבדיחה עם היהודי שיש לו תמיד שתי דעות לפחות, אני לא זוכר איך היא הולכת בדיוק, אבל מה זה משנה.

מכל ההבטחות של ברק נשארה רק נסיגה מלבנון ושנה וחצי של מפח נפש וייאוש. מזל שזה נגמר. אחריו בא אריק, אריק שרון. האיש שלא יכל להיות שר בטחון, אבל נהיה ראש ממשלה והוכיח לנו שוב, בפעם השנייה, שהזקנים שהקימו את המדינה יודעים הרבה יותר טוב מה אנחנו צריכים מאשר הצעירים האימבצילים שמנהלים אותה.

ייאוש שלישי

זה לקח לי הרבה זמן לקבל את שרון, אני חושב שלרובנו, אבל בבחירות השניות שלו הוא כבר הפך מלך ישראל. אני זוכר, בתור פעיל במפלגת העבודה בקרית שמונה, בעיקר שממה ושיממון. כולם הצביעו שרון. כולם רצו שנכנס בערבים ונראה להם מה זה. אז שרון נכנס בהם, ויצא מעזה.
יום יבוא ונגלה שהשב"כ לא רק רצח את רבין הוא גם זה שהכניס את אריק שרון לתרדמת. סוף ייאוש שלישי.

ייאוש רביעי

במלחמת לבנון השנייה עבדתי בצוות של ערוץ 10 ששידר מהגג של הספרייה במכללת תל-חי. המלחמה התחילה באושר גדול, כמו כל מלחמה שהולכים לנצח בה. ונגמרה במפח נפש. אין לי כח לכתוב על זה, עשיתי על זה סרט.

ייאושים זה כמו שוק החופשי, ככל שיש מהם יותר כך הם שווים פחות.


ייאוש אחרון ודי

למהפכה הגעתי מיואש, אבל היה בה איזה רגע שנהייתי קצת אופטימי. זה לא היה ב100,000, ולא ב 300,000 ולא ב 400,000. זה היה די בהתחלה. כשזה הרגיש שהכל הולך להשתנות, אבל אז זה הפך ממהפכה למחאה, והוציאו את הפוליטיקה החוצה כדי שהיא לא תפריע לאחדות, ואחרי שהפוליטיקה יצאה נשארו השיחות, והדיבורים והטיפול הפסיכולוגי בשיחות קבוצתיות. וכולם הוציאו את כל מה שהם שמרו בבטן כל השנים, ונרגעו.
ועכשיו?
עכשיו זו מחאת פנאי.
אם יש לך פנאי, תבוא,
נדבר על זה,
נצייר איזה שלט,
תביא ת'ילדים,
נשיר איזה שיר.
נעשן סיגריה.
נעשה איזה לייק,
החיים יפים.
איפה אתם בחגים?


אני לא חושב שזה הסוף, זה רק אמצע ספטמבר.

לילה ויום בספטמבר


ב-3 בספטמבר השתתפתי בהפגנת המיליון, צילמתי קצת לפני, קצת אחרי, ובעיקר בהפגנה. היה מאוד אמוציונאלי, וכך גם התוצאה. זה לא סרט זו חוויה מצולמת.

פסטיבל איפה הייתי ב-11 בספטמבר 2001

באחד עשר לספטמבר אלפיים ואחת ישנתי צהריים.
אני בדרך כלל ישן צהריים כשאני יכול, ובגלל שהייתי סטודנט למדעי המחשב בחופשה, אז כרגיל ישנתי צהריים.
שורקה התקשרה אלי בהיסטריה ואמרה לי שהיא באה לראות טלוויזיה.
לשורקה לא הייתה טלוויזיה, היא גם הייתה סטודנטית למדעי המחשב. בדרך כלל היינו נפגשים פעם בשבוע בערב, אצלי לראות 'אלי מקביל' (אני אתכחש לזה אחר כך).
ופתאום טלפון בצהריים שהיא באה לראות טלוויזיה. "מטוס התנגש במגדלי התאומים", היא אמרה.
"כן, כן.." אמרתי וחזרתי לישון.
זה נשמע כמו חלק מחלום. או בדיחה מעשית ( איך מתרגמים פרקטיקאל ג'ואוק ?)
לא יודע כמה זמן עבר, אבל הדפיקות העזות בדלת העירו אותי.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת.
שורקה נכנסה בסערה.
"אתה לא רואה טלוויזיה?" שאלה נסערת.
"חשבתי שאת צוחקת" עניתי תוך שאני מחפש את השלט.
הדלקתי את הטלוויזיה.
טלויזיה גדולה כזו, 29 אינטש, נקנתה בתחילת שנות השמונים. הטלוויזיה הצבעונית הראשונה של ההורים שלי. היתה לה מסגרת עץ עבה. ומהרגע שהייית מדליק אותה היא הייתה מתחממת לאיטה עד שהתמונה הייתה מתבהרת.
עמדנו מול הטלוויזיה וחיכינו שהיא תתניע.
התמונה התבהרה.
מגדלי התאומים על המסך, ואחד מהם מעשן כמו לפיד ענק.
אחרי שנייה מטוס נכנס בבניין השני.

אחרי שהתעשתי התקשרתי לאח שלי שהיה חייל.
הוא ישן צהריים.
הערתי אותו.
אמרתי לו שמטוס התנגש בבנייני התאומים בניו יורק.
"כן..כן.." הוא אמר.
וחזר לישון.

מסתבר ששורקה זכרה את זה הרבה יותר מעניין ממני, אז הנה ציטוט שלה בגוף הבלוג על מה שקרה מהתגובה שלה פה למטה :) אני ממש גאה בעצמי

איך אוכל לשכוח?
כמה אי דיוקים (שתוכל להתכחש אליהם אחר כך):
התקשרתי אליך ושאלתי דרורקה אפשר לבוא לראות אצלך טלוויזיה? באמת נשמעת ישן, ושאלתי אותך מה אתה כל כך רגוע. אז אמרת שורקה קרה משהו? ואמרתי לך - מגדלי התאומים קרסו! מטוסים התנגשו בפנטגון! אמריקה בוערת!
ואתה ענית: באמת? כל הכבוד!

הטרמפיסט חייב ללכת


לאור התעניינות חוזרת ונשנית בטרמפיסט (בעיקר: "מוכר? מוכר?) הציור הידוע "הטרמפיסט" מחפש טרמפ מחוץ לסטודיו.
השיטה: מכירה פומבית
המקום: פייסבוק (חפשו אירוע שנקרא 'הטרמפיסט חייב ללכת')
הדרך: פשוט תציעו הצעות באירוע בפייסבוק, ההצעה הגבוהה היא הזוכה.תאריך סיום להצעות 24.9.2011 בשעה תשע בערב.

כל מי שמעוניין לבחון את הציור מקרוב או סתם לראות ציורים אחרים, מוזמן לסטודיו שלי, רצוי לתאם מראש 050-7293195 או במייל drormiler@yahoo.com או פה:

מחאת האוהלים ברוטשילד - הלוך ושוב

הפוסט השבוע לילד - בפוסט הבא מסתתרות מספר סאטירות חברתיות, אנא עזרו למצוא אותן. הָלוֹךְ כמה צריך אוהל למחות? כמה יכול אוהל יחיד בצבע כסף לעמוד בשמש? לפני שמישהו יקרא לו אוהל? וכפול מזה אוהל זוגי. וכפול מזה אוהל משפחתי. ליד הפסל של דיזנגוף על הסוס שלו ,כנראה מהחיים, אבל בשבילי מהסיפורים של נחום גוטמן. מול בניין מוזיאון תל אביב שבו הוכרזה מדינת ישראל. הרבה אוהלים אין באיזור הזה. רובם מתרכזים באיזור היקר יותר של הבימה. זה האיזור של הבנקים. המגדלים שלהם מאפילים על הבניין בו הוכרזה המדינה. והוא אפור ונמוך ומרופט כמו בגדי החאקי של ראש הממשלה הראשון. לא מבליט את עצמו ולא מתנשא על הבניינים מסביב. אם חושבים על זה גם הכנסת שלנו אודרכלה לה כך שתשכב יחדיו בצורה ירושלמית ולא מתנשאת. שתי צעירות תל אביביות עברו על ידי והתווכחו איפה לאכול ארוחת בוקר. ואם היא תהייה בוקר או צהריים כי כבר אחרי אחת באמצע היום. מחאת האוהלים. לא מחאת הדיור ולא מחאת מעמד הביניים. מחאת האוהלים. שדירה של אוהלים מוחים ולכל אוהל יש מה להגיד על עצמו. וכל האוהלים נראים עייפים ורצוצים וזקנים ומלאי אבק. חלקם שבורים והנה עוד מעט יבוא מישהו ויחליף אותם באוהלים חדשים מסין. זה כנראה יהיה עובד זר אפריקאי שמנקה את השדירה בחסות העירייה. בקצה השדירה העירייה בונה חניון תת קרקעי. גם בקצה השני של השדירה יש חניון תת קרקעי חדש ומושקע מתחת לתיאטרון הלאומי. החניון מואר וממוזג ורחב ידיים. אם יש לך כסף אז האוטו שלך יכול לחיות בתל אביב יותר טוב מהאנשים. רוטשילד נגמר ב’מיצים של דנית’, דנית לא הייתה, אבל היה שם בחור שהזמין אותי לשבת לשתות את המיץ תפוזים שקניתי, כי כולם ממהרים ביום שישי. היו שם ספרים על הבר של י.ל. גורדון ואחד העם, מישהו סימן בסימניה איזה שיר אחד, שני ילדים עם סיגריות התיישבו לידי, אז התחלתי לחזור חזרה. וָשׁוֹב האוהלים נראו עייפים יותר בדרך חזרה, אולי בגלל שהיה כבר מספיק חם. ומספיק לח בשביל ללכת משם לים. ובאמת יום שישי ולאף אחד אין זמן. לכל אוהל יש שלט משלו, ודרך משלו להגיד שלום. אבל אין שם אף אחד שיקשיב לאוהלים, כי איזה מגוחך זה לדבר עם אוהל. חוץ מאוהלים השדירה מלאה בפוסטרים בשחור לבן של פורטרטים של אנשים, כי לכל אוהל יש שם שנתנו לו אביו ואימו, ופוסטר שמגיע ממשאית שחונה בכיכר הבימה עם חבורה של אומנים, נראה לי צרפתיים, שמצלמת פורטרטים, מדפיסה אותם לפוסטר בשחור לבן ומדביקה אותם אי שם בשדרה, כי לכל אוהל יש פנים שנתן לו בעליו, והדפיסו צרפתים עם כסף. ויש גם תערוכה באוהל הגדול ממש בקצה ליד הבימה עם ציורים קומיים של אנגלמאייר, אני אוהב את אנגלמאייר. וחוץ מזה היה שם את הבחור הזה:


שאמר את זה:


קוראים לו ארז משולם והוא מתיאטרון הכרכרה. והוא צייר על הקלקרים בעצמו כי אין לו כסף להדפיס פוסטרים, גם אם זה ‘תרומה’ והוא צועק מהלב. ומול הבימה שזה התיאטרון הלאומי המכוער ביותר בלאום. אבל יש סיכוי שיום יבוא וישפצו אותו שוב והוא יהפוך להיות ברבור יפייפה. ואני מקווה שהפעם בלי נצנצים. בערב הלכתי לרוץ בפארק הירקון. בריצה חזרה איזה בחור שאני לא מכיר שרץ מולי עם כדורגל מסר לי את הכדור, החזרתי לו מסירה והוא אמר ‘הו, יופי’ סולידריות חברתית. ליד הבית, נערה על ספסל בשיחה טלפונית אמרה ‘ההורים שלי רק מחכים שסבתא שלי תמות כבר’ כל אחד והסולידריות החברתית שלו.

מכולת (מערכון)

1
1.           מכולת (מערכון)
בן אדם הולך ברחוב פניו קדימה אל המצלמה המלווה אותו
בן אדם
[שר לעצמו] הוי ארצי מולדתי...הר טרשים קירח....
הבן-אדם נראה קצת צולע, הוא נעצר מרים את רגל ימין, מסטיק דבוק לו לנעל בצידו האחד ובצידו האחר מתוח ודבוק למדרכה.
בן אדם
[מסנן] כס..ראבק
הבן אדם מתחיל לגרד את המסטיק מהנעל ותוך כדי מוצא שקל על הרצפה. הוא פונה למצלמה מתחיל לדבר וללכת קדימה בו-זמנית.
בן אדם
היי, שֶׁקֶל.
איזה כיף זה למצוא שֶׁקֶל, הא?
ועוד היום, עם המצב הכלכלי.
שֶׁקֶל.
שֶׁקֶל זה הרבה כסף, זה לא גדל על עצים.
ואני,
אני אל תראו אותי ככה.
אני עובד.
לא סתם עובד, עובד קשה.
לא כמו כל הפרזיטים האלה שלא עובדים, אני עובד.
עובד קשה.
ומרוויח טוב, לא כמו לאחרים.
עובד קשה, ומרוויח טוב.
לא כמו העובדים הסוציאליים. הם עובדים קשה ומרוויחים כלום.
מרוויחים כלום.
אבל מה, מרוויחים כלום עם סיפוק.
הם מסופקים.
עבודה סוציאלית, זו עבודה עם סיפוק.
והרופאים.
הרופאים מה?
הם גם עובדים קשה.
עובדים קשה ומרוויחים כלום.
אבל מה, עובדים קשה, מרוויחים כלום, אבל עם סיפוק.
ולא סתם סיפוק, סיפוק עם כבוד.
להיות רופא זה כבוד.
מרוויחים כלום, אבל כבוד.
לא כבוד כמו המורים.
המורים גם מרוויחים כלום.
אבל המורים גם מרוויחים כלום, גם סיפוק, גם כבוד וגם חופשות.
כל הזמן בחופש אלה.
אבל מה, מרוויחים כלום.
מרוויחים כלום ובחופש עם כבוד וסיפוק.
ואם הם בפריפריה?
נגיד, העובדים הסוציאליים בפריפריה?
מרוויחים כלום אבל עם סיפוק וציונות.
והרופאים בפריפריה?
מרוויחים כלום, עם סיפוק וכבוד וציונות.
והמורים מה?
ועוד בפריפריה?
מרוויחים כלום וסיפוק וכבוד וחופשות וציונות.
הרבה ציונות יש בפריפריה.
ים ציונות.
הכל ציונות פה.
גם אני מרוויח.
גם עובד קשה, גם מרוויח טוב וגם ציונות.
מה?
כמה מה?
כמה כסף?
מה כסף?
זה פריפריה פה, אין פה כסף.
פה מרוויחים בציונות, ובלייקים בפייסבוק.
הבן אדם נכנס לחנות מכולת, המצלמה נכנסת אחריו. הבן אדם לוקח לחם וחלב וניגש לשלם לחנווני.
בן אדם
כמה?
חנווני
עשר תשעים.
הבן אדם מוציא שלושה שקלים ושבעים אגורות מהכיס, ומוסיף את השקל שמצא בדרך.
חנווני
עוד שש עשרים.
הבן אדם מכניס יד לכיס ומפשפש
בן אדם
יש לי עוד שתיים עשרה לייקים לפייסבוק.
החנווני מביט על הבן אדם בפנים זעופות.
בן אדם
אי אפשר לשלם בלייקים?
אה?
ובציונות אפשר?