תוויות

גוסיפּ גירל [פרוזה]

[במקור אמור היה להיות תסריט לסרט קצר.]

אורן בכלל לא ידע שהוא כזה. הוא יצא לפני שעה מהבית בשביל הסיבוב היומי שלו. דואר, עיתון, קפה, אולי איזה עוגת שמרים שוקולד ליד, כרגיל. כבר חודשיים שהוא עושה את הסיבוב הזה, מתרחק מהמחשב, מהפלאפון מכל הקישוריות החברתית הצפופה שטווה לעצמו, ועושה משהו ממשי. שעתיים מחשב ביום זה מה שהוא הבטיח לעצמו. הוא קנה קוצב זמן כמו של שחקני שחמט מקצוענים והניח אותו ליד המחשב. הוא מפעיל אותו כל פעם שהוא מתקרב אליו. שעתיים ביום, זהו.

לקום בבוקר בלי פייסבוק, בלי דואר אלקטרוני, בלי ציוצים בטוויטר. בלי דיבורים מהרדיו. בלי תוכניות בוקר.

הדבר הקשה ביותר הוא לפתוח את הבוקר עם חדשות מאתמול, בלי עדכונים מהשטח, בלי פריצות מחדר החדשות, כותרות ישנות מקצת אחרי חצות. העולם יכול להיחרב בין הוצאת העיתון ועד שאורן קרא אותו, וזה שיגע אותו בהתחלה. 'איך אני יכול לקרוא משהו שנכתב לפני שתים-עשרה שעות כשיש עדכון כל שתים-עשרה שניות?' לא הייתה לו תשובה. אבל הוא התרגל. מה זה משנה אם משהו קרה בשתים-עשרה השעות האחרונות. אם זה היה חשוב מישהו היה כבר מודיע לו. והוא? הוא עדיין כאן, אז כנראה שהעולם לא נחרב.

מלצרית נגשה אליו ואורן חייך אליה. היא הניחה ספל קפה הפוך וצלחת קטנה עם עוגת שמרים. הוא תמיד מזמין עוגת שמרים כשהוא ממתין לתשובה ומקווה לאחת חיובית, זו עוגת המזל שלו. ריח השמרים אפף את השולחן כולו. אורן תהה במה כדאי לו להתחיל, בעוגה שאדיהּ עלו ממנה וחדרו אל תוך אפו, או בקפה הרותח העמוס בקצף המלובב שליווה אותה וריחו התמזג עם ריחהּ שלה... גרירת רגליו של כיסא הקיצה אותו מתהיותיו. היה זה הכיסא שמולו שרגליו נגררו על ידי בחור צנום שהתיישב על הכיסא הנגרר משך אותו תחתיו ונצמד אל שולחנו של אורן. אורן הביט בו מבולבל. הבחור שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל קָפֶהוּ של אורן, אחר לקח את הכפית שהיתה מונחת בצידו וערבב את הקפה תוך שהוא מתאמץ שלא לפגום בלב העדין שעיטר את הקצף.
"הוא שלם, כמו שאתה אוהב" אמר הבחור הצנום לאורן ובהה בלב הקצף שהסתחרר בספל הקפה.
"אנחנו מכירים" החזיר לו אורן.
"יש תשובה כבר?" התעלם הבחור הצנום משאלתו של אורן.
"לא עוד לא...מי אתה?" מוחו של אורן החל עובד בקצב מנסה לפענח מי הבחור שיושב מולו.
"אני חושב שזה יכול להיות מעניין, אני מקווה בשבילך שהם יקבלו אותך"

אורן הביט מסביב, לרגע הוא חשב שמישהו מתבדח איתו, הוא חיפש להיאחז במישהו מוכר, והמשיך לחפור בזיכרונו מי לעזאזל הבחור שיושב מולו.

"אתה מוכן להגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה" אמר אורן בקול מעט גבוה.
"היי, לא צריך להילחץ, אני באמת מקווה שתתקבל.." אורן קם מכיסאו ורכן קדימה אל הבחור הצנום ואחז בכתפו, הבחור התרומם בתגובה.
"תירגע" לחש הבחור הצנום.
"לא רוצה להירגע" אמר אורן, בכעס ורכן מעט יותר מדי קדימה תוך שהוא מרעיד את השולחן ואת כוס הקפה שעליו "מי אתה?" חזר אורן בכעס.
"תקשיב, פֶּרַח, תשב ותסתום, ברור?" סינן הבחור הצנום בין שיניו. אורן התכונן לתגובה אך הבחור הצנום הצמיד את פיו לאזנו של אורן והחל ללחוש בלהט.
"shani16 יודעת שאתה נפגש גם עם dana_91? ושיש לך אוסף של תמונות שלה שקיבלת מ-roKnRol12 שהוא לא היה אמור לצלם בכלל.." אורן דחף את הבחור הצנום ממנו וניגב את אוזנו. השולחן זועזע בשנית.
"תראה מה עשית, הרסת את הלב המקוצף, ואני כל כך השתדלתי" הבחור הצנום התיישב וקרע חתיכה מעוגת השמרים.
"שב" פקד הבחור הצנום ונגס בעוגת השמרים.
"אני אריאל, נעים מאוד" אריאל בלע את העוגה שהייתה בפיו ולגם מהקפה של אורן. אורן נשאר לעמוד ולהביט באריאל, מתחבט בינו לבין עצמו אם להישאר או ללכת. משהו לא ברור אפף את המפגש המוזר הזה, ואורן רצה לברר מהו אותו משהו ומיהו אותו מישהו. אריאל הביט באורן וחייך.
"DaNiEL_Li יודע שאתה רק מפלרטט איתו? אתה יודע שהוא גבר נכון?" אריאל חייך לעצמו והמשיך לאכול מעוגת השמרים ולשתות את הקפה של אורן. אורן התיישב, ממשיך להביט באריאל ומנסה להבין תוך כדי מאיפה לעזאזל הוא יודע עליו כל כך הרבה.
"N_ORE שטרודל ג'ימייל נקודה קום אתה לא אוכל מהעוגה שלך?" פניו של אורן החווירו. הוא משתמש בחשבון הדואר האלקטרוני הזה רק לאתרים מסוימים המחייבים הרשמה והרבה דיסקרטיות. הוא מעולם לא השתמש בו לשום דבר אחר. פחד הציף את מוחו של אורן, את גופו, את ידיו. הוא ישב קפוא מול אריאל. אריאל לעומת זאת היה מרוצה מעצמו. כל כך מרוצה, שהוא קרא למלצרית והזמין הפוך גדול ועוגת שמרים.

"מה אתה רוצה ממני?" אמר אורן כמעט בלי קול.
"אני בסך הכול רוצה שנהיה חברים. פשוט, אתה לא חושב, אני כבר יודע עליך הכל. איך אתה אוהב את הקפה שלך, מה אתה אוכל ליד, מי החברים שלך, מה הצבע האהוב עליך, עם מי אתה מדבר, מה אתה כותב, אילו תכונות אתה מחפש באישה, או בגבר.." אריאל חייך חיוך מאוזן לאוזן. "..אני צוחק. תראה זה ממש פשוט אני מרגיש שאנחנו ממש קרובים".

המלצרית הניחה על השולחן כוס קפה הפוך עם קצף וצלוחית עם עוגת שמרים חמה. אריאל שלף שני שקיקים של סוכר לבן וקרע אותם מעל הקָפֶה, הסוכר חרב את הלב שצויר מעל.
"שתה את הקפה שך' " אריאל חייך ונשען לאחור. אורן הביט בשאריות הלב ובסוכר השוקע. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

כזה פתוח, כזה.