תוויות

מֵקְדוֹנַלְדְּס אָיִים לוֹבִינְג אִיט

אתמול הייתי בייבי סיטר לשני אחיינים שלי, אחת שקיבלה קדחת חזירים בעין (שזה כמו קדחת השחת רק שזה נשמע יותר אינטרקונטיננטלי) ומהפעוטון התקשרו לאמא שלה, אחותי, כדי שהיא תיקח אותה משם ומהר.
החילופים התבצעו מתחת לבית שלי "קח אותה, את השקית עם הטיטולים להחלפה ואת האח שלה ותיקח אותם למקדולנדס לצהריים"
" מה מקדונלדס, אני לא לוקח אותם לשם, מקדונלדס זה רעל" הקמתי קול מחאה.
" לא נו, תקח אותם הם אוהבים את זה"
" עיזבי את זה אני אקנה להם פלאפל או משהו...", ניסיתי למצוא פתרון חלופי.
"לא, לא, תקנה לנו מקדונלדס, זה טעים" הוסיף האחיין.
מכיוון שהחילופים התבצעו ואחותי העבירה אלי את המוּשגחים, והתחילה ללכת הויכוח נגמר.

כדי לקצר את עלילות היום שכלל, בין השאר, הכנת עוגיות, משחקי חרבות, בִּילְגוּן הסלון והחזרתו למצב סביר והחלפת טיטול בשיטת הבליץ, נעבור למסע הצהריים לקניון.

נכנסנו דרך דלתות שניחשו אותנו מעצמן וירדנו במדרגות נעות הנחושות שלא לנחש כלום. ולבסוף הגענו למקדונלד. הכל צבעוני ומבריק ועל הקיר מעל הקופה ישנה טבלא עצומה של אפשרויות. תנסו להוציא מילדה בת שנתיים שמדברת עברית שוטפת של שלוש מילים מה היא רוצה לאכול, ולעומת זאת האח שלה שרוצה לאכול הכל, והגדול. אחרי שקראתי את כל הקיר והבנתי את שיטת הבחירה והקימבון, מה המחיר של מה ואיזו הנחה מגיעה לך עם כל מה שאתה לוקח או מגדיל או מרחיב או שופך על הרצפה. סליחה, אפשר מפית?


הזמנו ארוחה מוגדלת מורחבת עם אפשרות לסגור מרפסת לאחיין וארוחת ילדים שכללה מקנגטס צ'יפס ושתייה לפעוטה, וקיבלנו כוס בצבע ורוד של דינוזאורים. לא שאני רומז שהדינוזאורים היו וורודים מאיזו שהיא סיבה.

האחיין הצליח לגמור את הפוטטו שלו לפני שהספקתי לפתוח את ארוחת הילדים. ואם להודות על האמת פוטטו זה בעצם הצ'יפס שהיינו עושים בבית לפני שבמקדולנדס החליטו שצ'יפס צריך להיות 7 מילימטר לכל האורך. ואחרי שהם הצליחו לשכנע את כולם שזה צ'יפס ובכל מקום (פרט למסעדות ערביות/מזרחיות) נותנים לך גפרורים וקוראים להם צ'יפס, הם "המציאו" את הפוטטו שזה בעצם מה שהיה לפני הצ'יפס המחורבן שלהם. סליחה שוב, לא אומרים מחורבן על אוכל.

חילצתי את המקנאגטס משקית הנייר, ותהיתי אם הפעוטה בכלל תהיה מוכנה לאכול אותם ? אני לא הייתי עושה את זה. ובדיעבד גם היא לא אחרי ביס של מילימטר היא השליכה אותם על האחיין שאכל אותם במקום את ההמבורגר שלו. "אתה לא אוכל את ההמבורגר שלך? שאלתי, האחיין עשה לי פרצוף ואמר אני אוכל... "אתה לא חייב לאכול אם זה לא טעים אפשר לזרוק אותו לפח מבחינתי" הוספתי, "אני אוכל" הוא אמר וסגר את הקופסא על ההמבורגר כדי שאני לא אראה שהרוב נשאר בפנים.


אחרי שנפטרנו מהמקנאגטס והפוטטו וההמבורגר הפעוטה עברה לצ'יפס, מיותר לציין שהוא הספיק להתקרר ומכאן שכל שבעת המילימטרים שלו לכל האורך כבר היו קשים מדי בשבילה בכדי ללעוס. נגשתי לקופה לבקש קטשופ, זה מוזר שעם כל תודעת השירות האמריקאית, על כל דבר אתה צריך לגשת לקופאית, אי אפשר לשים ערימת מפיות וקטשופ מבלי שאאלץ לעמוד בתור כל פעם שמשהו נשפך או שאיזה זאטוט רוצה קטשופ? הקטשופ הגיע בקופסא קטנה מפלסטיק במקום בשקית משוננת ומשפריצה, ובמקום לשמש להרטבת הצ'יפס הוא הפך בעצמו להפתעת ילדים שכן אפשר לפתוח אותו, ולסגור, ולפתוח, ולסגור וזה אפילו עושה תיק' בכל סגירה, הרבה יותר שווה מהכוס הורודה של הדינוזאורים.

פאוזה, בתור דוד טוב החלטתי לעזור. והחזקתי את הכוס כדי שהיא לא תטה אותה קדימה. ואז, הו אז שמתי לב לדבר מופלא, בגלל שהיא כל כך קטנה היא לא מצליחה לשאוב את המיץ לכל אורך הקש אלא רק לאמצע, ובגלל זה מתוך אינסטינקט היא מטה את הכוס קדימה ומטביעה את כל הסובבים. בתושייה של דוד-על חתכתי את הקש לשניים ונתתי לה שוב לשתות, היא אמנם היססה מעט, אך ראו זה פלא היא הצליחה לשתות דרך הקש ובפעם הראשונה, וכל כך התלהבה מזה שהיא סיימה את כל המיץ, אושר גדול.

*** אנשי מקדונלדס יקרים – בארוחת ילדים בכוס קטנה אין צורך בקש באורך מטר. אפשר שהוא יהיה מעט יותר ארוך מגובה הכוס. תודה. ***

סיימנו את ארוחת הדמים הזו, רטובים ממיץ ומריחים מטיגון עמוק. אחרי שטיפת ידיים בשירותים היינו צריכים לגשת שוב לקופאים בשביל מפיות ושמנו פעמינו הביתה. בדרך חטפו לנו חייזרים נעל קרוקס ורודה של הפעוטה, ושחזרנו לחפש אותה החייזרים החזירו אותה ממש למקום שאיבדנו אותה. מזל שהם לא חטפו את הפעוטה או את האחיין. איך הייתי מסביר את זה לאמא שלהם ?

הגענו הביתה, היה חם. הזאטוטים התחילו למלמל שהם עייפים. האחיין טען שהוא אכל יותר מדי, אה, ושהוא הולך לישון לפחות שעה, ושניהם נשכבו על המיטה. הו, סוף סוף שקט.

מֵקְדוֹנַלְדְּס אָיִים לוֹבִינְג אִיט.